עברה כבר שנה וחצי מאז עזבתי את הארץ. הגעתי לאוסטרליה, במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים, ונשארתי לאחר מכן לטיול במערב אוסטרליה, טזמניה, וניו זילנד. טיילתי בעולם גם לפני כן - כמו הרבה ישראלים, יצאתי לטיול-אחרי-צבא בניו זילנד, אוסטרליה, נפאל והודו. במהלך לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטה (גאוגרפיה ופסיכולוגיה) הייתי גם בגיאורגיה, בולגריה וירדן.

 

לאפריקה תכננתי להגיע כדי להתנדב למען הצלת חיות בר. אחי הגדול, אוּרי, החליט שחייבים להציל את הפילים שנמצאים בסכנת הכחדה בגלל הציד ההולך וגובר למען תעשיית השנהב. אך הוא כמובן שקוע בשגרה הרגילה של עבודה-ילדים-נישואים ואני נשלחתי לחזית המאבק.

אחרי הרבה ניסיונות להצטרף לאחד הארגונים הפועלים באפריקה למען בעלי חיים גיליתי שמדובר בנושא סבוך ויקר, והחלטתי לוותר.

 

אפריקה מעולם לא הייתה על "מפת הטיולים" שלי. היבשת השחורה הפחידה אותי וכמו לרבים מִאתנו העלתה בי קונוטציות שליליות כמו: איידס, מחלות, חום, מדבר, רעב, יובש, פשע ו... אנשים שחורים (ומה מעלה בנו המילה שחור בסופו של דבר? אפל, קודר, מפחיד).

אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט - הטיסה שלי חזרה הביתה מאוסטרליה עברה דרך יוהנסבורג ואחרי התלבטות ארוכה, החלטתי להישאר לטייל בדרום אפריקה (שאני אוותר על הזדמנות לטיול?!).

 

אחרי חודשיים אינטנסיביים במדינה, גיליתי שאני מאוהבת! מאוהבת בנופים, בקצב, בהתנהלות, בחיות ומעל הכול - מאוהבת באנשים!

ביקור קצר בארץ (לשם קבלת פרס הצטיינות באוניברסיטה) גרם לי להבין שאני צריכה עוד קצת (הרבה בעצם) מאפריקה.

אז למרות הלחצים (תואר שני, עבודה קבועה ואולי כבר חתן?!), החלטתי לוותר על העתיד המזהיר באקדמיה (לעת עתה לפחות) כדי לגלות עוד קצת מאפריקה ואולי בכל זאת לתרום למען הצלת חיות בר.

 

הייתי קצת עייפה מהתזוזות וחיפשתי מקום שאוכל להישאר בו לכמה חודשים. וכך הגעתי למה שנקרא Field Guide Course בשמורת טבע פרטית הצמודה לפארק הלאומי Kruger בדרום אפריקה. מדובר בקורס של שלושה חודשים הכולל למידה על האספקטים השונים של "הבּוּש האפריקאי": יונקים, ציפורים, בוטניקה, אקלים, גאולוגיה, אסטרונומיה וכמובן הדרכה. חשבתי שאוכל להתקרב יותר לבעלי החיים האפריקאיים ואולי לסלול את דרכי לאחד מהארגונים הפועלים ביבשת.

סיימתי את הקורס בהצלחה והוכשרתי להיות מדריכה ב-Game Drives (מושג המתייחס לנסיעות לצפייה בבעלי חיים) בשמורות הטבע בדרום אפריקה. כעת אני יכולה להדריך כל מי שמעוניין, על האספקטים השונים של הסביבה הטבעית, ובפרט על היונקים הגדולים המיוחדים לאפריקה (ביניהם הפילים האהובים עליי).

 

מספר שבועות לאחר סיום הקורס, פג תוקפה של הויזה שלי ונאלצתי לעזוב. החלטתי הפעם להמשיך את המסע במדינה אפריקאית קצת יותר קשוחה - אתיופיה: מדינה עם היסטוריה עשירה, נופים מרהיבים, אוכל מעולה ואנשים אדיבים וחברותיים.

ומאז… אני מתגלגלת. אין לי תכנית ברורה. אם אני נהנית - אני נשארת, ואם לא - אני עוזבת. אני לא מוגבלת לשום דבר ולא מחויבת לאף אחד.

אני מטיילת עצמאית לחלוטין, בלי טיולים מאורגנים ובלי מדריכים. אחרי חודשיים באתיופיה, עברתי לקניה וכבר חודש שאני כאן, ואם אני עדיין כאן - כנראה שטוב לי.

 

אני מטיילת לבד. לפעמים אני פוגשת מטייל או מטיילת ומבלה אִתו או אִתה כמה שעות, אולי כמה ימים. ברוב הפעמים באפריקה היו אלו דווקא מקומיים שטיילתי אִתם ויחד העברנו את הזמן בטיולים ובשיחות. אני אוהבת את הטבע ותמיד ישנה על הקרקע - באוהל הקטן שלי או פשוט תחת כיפת השמים.

האהבה הגדולה שלי היום, והייתה מאז ומתמיד, היא הטבע והטיולים הרגליים. אפריקה הוסיפה לזה גם אנשים!

הטיול, ואפריקה בפרט, משנים אותי והופכים אותי לאדם רך יותר, מקבל יותר, והעיקר - מאושר יותר.

כל יום עובר עליי משהו מסעיר אחר וכל יום הוא עולם ומלואו. לפעמים אלו דברים שמחים, לפעמים עצובים, לפעמים סתם דברים מצחיקים ומגוחכים. אך כל יום מעצב אותי מחדש. אני יכולה למצוא את עצמי "רק" הולכת לאיזה מוזיאון לכמה שעות ומתכננת להגיע מוקדם לחדר כדי לנוח ולכתוב, ובסוף מוצאת את עצמי יושבת שעות עם עובדי המוזיאון בדיון על מעמד האישה בישראל לעומת קניה.

 

אני מנסה להתערבב כמה שאני יכולה עם האוכלוסייה המקומית - אני מתניידת רק בתחבורה ציבורית; ישֵנה במלונות הבסיסיים ביותר, לפעמים בשכונות מפוקפקות ואוכלת במסעדות הפועלים הפשוטות. זה גורם לפליאה בקרב המקומיים אך גם מביא להרבה כבוד וקבלה.

זה לא תמיד פשוט אבל זה חלק מהאתגר ובסופו של דבר זה כיף גדול!

 

הפוסטים בבלוג יהיו סיפורים אישיים שלי, תוכלו ללמוד מהם הרבה עליי, על הרגשות והתחושות שלי, אך בעיקר על מקומות שאני מטיילת בהם והאנשים שחיים במקומות אלו.

אני מקווה שזה יפתח עבורכם דלת לעולם הטיולים ובמיוחד לאפריקה, שנתפסת אצל רבים מאִתנו כמקום מפחיד ושלילי. מקווה שתמצאו את הפנאי - הפיזי והנפשי כדי לקרוא את הסיפורים ולהיפתח למציאות שונה.

 

בהמשך יעלו לבלוג גם הצעות למסלולי טיול רגליים, שיכללו תיאורי מסלול ומפות, במדינות השונות שטיילתי בהן, כדי לתת לכם רעיונות איפה לטייל וכיצד לעשות זאת בצורה עצמאית.

עד שכל זה יקרה, אתם מוזמנים לשאול אותי באופן אישי במייל על מדינות או מסלולים מסוימים ואשמח לתת לכם את כל המידע הרלוונטי.

 

לא הקמתי את הבלוג לבד ושום דבר לא קורה בלי כמה אנשים שדוחפים אותך ומאמינים בך.

מיכל, בת דודתי, העלתה את הרעיון שאפתח את הבלוג, ובכך לא רק העניקה לי את הרעיון אלא בעיקר האמינה שזה מספיק מעניין ויהיה מי שיקרא.

נורית אברך, הקימה את הבלוג ואחראית על העיצוב. היא מוכשרת בטירוף ושֵדה אמיתית! כשאני הייתי ב"זמן אפריקה" ולקחתי הכול בקלות ובאיטיות, היא תקתקה עניינים והחזירה אותי לקרקע.

הילה מוטעין, איירה ועצבה את הלוגו, מציירת את כל האיורים שתראו באתר והיא זו שנתנה לבלוג את השם. היא מוכשרת ויצירתית בצורה שלא תיאמן.

אימא שלי, שבודקת כל מה שאני כותבת, מעירה הערות ומתקנת טעויות, וגם אם זה הדבר הכי משעמם בעולם, היא עדיין תתלהב ותחמיא לי (בשביל מה יש אימא?!).

לשלושתן יש חיים מלאים, עמוסים ולחוצים אך הן הסכימו להקדיש מזמנן ומהיכולות המדהימות שלהן כדי לעזור לי להגשים חלום, בלי להתלונן לרגע אחד או לגרום לי להרגיש שזו מעמסה עבורן.

חוץ מהיותן מוכשרות בצורה יוצאת דופן, הן גם החברות הכי טובות שיש, תמכו ועודדו אותי לאורך כל הדרך.

 

וכמובן - תודה להוריי שהביאוני עד הלום :) שלא לוחצים עליי להתחיל לחיות, להרוויח כסף או להתחתן, ומכבדים אותי וסומכים עליי בכל צעד ושעל. לא הייתי יכולה לעשות את כל הטיולים האלה בלעדיהם.

 

חשוב לי לציין - הרעיון לבלוג הבשיל קצת מאוחר וחלק מהפוסטים יהיו על דברים שקרו לפני כמה חודשים או יותר, ולפעמים לא יהיו בסדר כרונולוגי. אני מנסה להשלים פערים... עם הזמן הכול יבוא על מקומו בשלום!