איזה מזל

אני קמה מאוחר (מאוחר ממה שתכננתי), כמו תמיד כשאין לי מחויבות או פגישה כלשהי.

אני מתארגנת מהר ומנסה לשכנע את עצמי שאצליח לצאת רק בחצי שעה "איחור", כאילו שיש מישהו שמחכה לי וכאילו שזה משנה אם אסיים את השחייה היומית שלי ב-12 או ב-12 וחצי.

ברכת השחייה בניירובי הנמצאת במתחם Nyayu Stadium

אני יוצאת מהמלון היישר לרחוב הסואן.

בחרתי במלון הכי זול שיכולתי למצוא בניירובי (הבירה הקנייתית והעיר המרכזית במזרח אפריקה אינה עסק זול בכלל) אך עדיין במרחק הליכה ממרכז העיר, בשכונה שנקראת Gikomba.

הפערים בין השכונות בניירובי גדולים מאוד וכל שכונה שונה משכנתה. לעִתים ניתן ללכת רחוב אחד בלבד או לחצות כביש ולהגיע לעולם אחר. בפעם הראשונה כשהגעתי לניירובי, לפני כמה שבועות בודדים, ישנתי בשכונה בשם Kangemi, היושבת על אחד מהכבישים המהירים המקיפים את העיר. בצד האחד של הכביש - שכונת Kangemi, שכונת פחונים אמתית: Slums במלוא מובן המילה - ללא חשמל או מים זורמים בבתים, שירותים חיצוניים משותפים ובכלל אין מה לדבר על "רחובות" או חלוקת דואר. אך יש מסעדות פועלים זולות ושוק צבעוני עם אננסים ומנגואים בזיל הזול.

ובצד השני של הכביש - שכונות מגודרות עם שמות יפים כמו Water Front Gardens Estate ואבטחה 24/7.

שכונת Gikomba ומרכז העיר של ניירובי ברקע

הפערים העצומים הללו חולפים בראשי מדי יום כשאני מסתובבת ברחובות העיר הזו, ובמיוחד כשאני רואה את הפער בצורה כל כך מוחשית במקום כמו Kangemi, משני צִדי הכביש.

שכונת Gikomba

הרחוב שהמלון הנוכחי שלי נמצא בו, נראה כמו המציאות האפריקאית - נשים בצִדי הכביש מוכרות פֵּרות וירקות; ערימות בגדים, שעונים ומטפחות למכירה; מריצות עם קני סוכר ובעצם... מה לא?! ובין כל אלה זורם הביוב לנהר ניירובי, העובר באמצע הרחוב ופועלים שוברים סלעים ענקיים לאבנים קטנות במו ידיהם, כדי לרצף את המדרכות ברחוב. נתיב אחד ברחוב סגור, מה שמשאיר נתיב אחד בלבד לכלי רכב המגיעים משני הכיוונים - אוטובוסים, Matatus (מיניבוס בסוואהילית - התחבורה הציבורית העיקרית בקניה), אופנועים, מרכבות וכמובן הולכי רגל - אני ביניהם, מנסה לפלס את דרכי ולהגיע במהירות האפשרית לברכת השחייה המדהימה שמצאתי (ברכות שחייה הן דבר די נדיר באפריקה) כיוון שאני כבר באיחור רציני (מאחרת לְמה?).

הרחוב הסואן מתחת לבית המלון שאני ישנה בו

בעודי חוצה את מרכז העיר העמוס של ניירובי ניגש אליי גבר גבוה עם כובע וספר ביד, ושואל אותי אם לא קר לי.

התרגלתי כבר לפניות מהסוג הזה של אנשים זרים, ובעיקר של גברים. חלקם רוצים כסף, חלקם מנסים להתחיל אִתי וחלקם סתם מתלהבים משיחה עם Mzungu (כינוי לאדם לבן בסוואהילית).

אני משתדלת לענות לרובם ברוגע ובאדיבות, ולשדר להם בצורה עדינה שאיני מעוניינת בשיחה. הוא ממשיך ללכת אִתי ואחרי שהוא מגלה שאני מישראל, הוא מפתח שיחה על הקדושה של ישראל ושל עם ישראל.

הוא מספר לי שהוא מזימבאבואה אך נאלץ לברוח בגלל מעשי הטבח של נשיא זימבאבואה, מוגאבי, במי שאינם בני שבטו ובגלל המצב הכלכלי הקשה. הסיפורים קצת מוכרים לי מהתקופה שהייתי בה בדרום אפריקה, שם פגשתי הרבה מהגרים מזימבאבואה שברחו גם הם, בתקווה לחיים טובים יותר בדרום אפריקה. ההערכה היא שרק בדרום אפריקה שוהים כיום כשני מיליון פליטים מזימבאבואה, רובם אינם חוקיים.

אני לרוב חשדנית כלפי הסיפורים האלו ולא נוטה "לרחם" על אנשים בכזו קלות או לתת להם כסף, מה שהם בדרך כלל מבקשים. אך הפעם הקשבתי לו בסבלנות (למרות שאני כבר "מאחרת" לברכה!). הוא סיפר שרצחו את אשתו, עקרו לו את השניים כשניסה להציל אותה, והוא נמצא כאן בקניה כבר חודש, עם שלוש בנותיו ואחותו. הוא גר ב-Kibera, אחד מהפרברים של ניירובי, הידועה לשמצה בשל מעשי הפשע והעוני הקיצוני שבה. הוא הולך מדי יום למשרד ההגירה הקנייתי בעיר, הידוע גם הוא לשמצה בשל התורים הארוכים והפקידים הקשוחים, כדי לנסות לקבל אישור מעבר לאתיופיה. הוא מדבר על אדיס אבבה כעל מחוז חפץ, מקום שיהיה מוגן ובטוח בו, ואולי יוכל למצוא בו נחת. הוא לא יודע שמדובר במקום עני, עם אפשרויות כלכליות מוגבלות, שאנשים אחרים מנסים לברוח ממנו. נראה שחוסר האלימות והשקט הביטחוני באתיופיה, קוסמים לו ושווים בעיניו יותר מכול.

לבסוף, הוא מבקש שאעזור לו :אם רק אוכל לקנות עבורו כמה מצרכים בסופרמרקט, כיוון שהוא ובנותיו כבר לא אכלו כמה ימים.

יש לו אנגלית ברמה גבוהה, יותר מכל אדם קנייתי או אתיופי שפגשתי עד כה, זאת בזכות מערכת החינוך המפותחת בזימבאבואה. אני חושבת לעצמי איך אדם כה משכיל ומחונך, הגיע למצב שהוא מבקש מבחורה הצעירה ממנו בעשרים שנה, לקנות עבורו כמה מצרכים בסיסיים בסופרמרקט.

הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, אני נענית וקונה לו כמה מצרכים בסופר - אורז, פסטה ולחם. אני נותנת לו את מספר הטלפון שלי כדי שיתקשר אליי ברגע שיצליח לקבל אישור לעבור לאתיופיה. אני מריצה את הגלגלים במוח וחושבת מי יוכל לעזור לי לסדר לו תחבורה ל-Moyale, עיירת הגבול לאתיופיה, ומי יוכל לקבל אותו באתיופיה ולדאוג לו. אנחנו נפרדים לשלום והוא אומר לי "תודה רבה" (בעברית!), ויש לו מבט בעיניים שהוא מלא תקווה ותודה, ואני מבינה למה האמנתי לו ורציתי לעזור. ומיד אחרי שאנחנו נפרדים, אני מקווה שאוכל לפגוש אותו שוב, ג'ושוע שמו, להזמין אותו לארוחת צהריים במסעדה, ולהעניק לו כמה שעות של שקט נפשי ובילוי בלבד.

אני ממשיכה לברכה סוף סוף, לשחייה היומית של ארבעה ק"מ, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדמות שלו ועל המציאות באפריקה, שהיא לרוב נסתרת מהעין. ואולי זה רק אנחנו שמעלימים עין מכל הדברים האלו, כדי שלא נרגיש אשמים מדיי ונוכל ללכת לישון בשקט בלילה.

ואני חושבת על המזל הגדול שיש לי בחיים - לקום כל בוקר, להדליק את האור (חשמל!), לרחוץ פנים (מים זורמים!), ללכת לשירותים (מערכת ביוב מסודרת!), לאכול ארוחת בוקר (אוכל!) ולהיות אדם חופשי, עם אפשרויות בלתי מוגבלות.

יש לי ולהרבה מאתנו, למרות כל הקשיים שכל אחד מאתנו חווה לפעמים, הרבה מזל!