כל פרֵדה היא מוות
- Yael Israeli
- Mar 4, 2016
- 4 min read
"כֹּה צִפִּיתִי לַיּוֹם - וְהִגִּיעַ,
אַךְ מַדּוּעַ בּוֹכֶה בִּי הַלֵּב?
מִי הָפַךְ אֶת שִֹמְחַת פְּגִישָתֵנוּ
לְעִצְבוֹן הַפְּרִידָה הַנּוֹקֵב?"
(רחל)
"אז את באמת עוזבת?" דאגי שואל אותי מעברו השני של הטלפון כשאני כבר ב-Shashamane, אתיופיה, לבדי, מחכה לקחת את האוטובוס למעבר הגבול לקניה בעיירה Moyale.
"כן, אני באמת עוזבת" אני עונה לו "אף אחד לא ביקש ממני להישאר". ואם מישהו היה מבקש האם הייתי נשארת? אני תוהה ביני לבין עצמי.
אני שוכבת במיטה, בעוד חדר ארעי, במלון זול באתיופיה, עדיין לבד. דאגי כבר נמצא מרחק של מאות קילומטרים ממני בצפון אתיופיה. ולמרות שהוא סוף סוף מבקש שאשאר ולמרות שעוברת בי המחשבה אולי להסכים הפעם, אני יודעת שעוד מעט אקום לארוז את התיק שלי, ובבוקר - אאסוף את כל האנרגיות שבתוכי ואעלה על האוטובוס שייקח אותי לעולם חדש.
דאגי ואני
הכרנו במהלך טיול עם ההורים שלי ב-Danakil Depression באתיופיה - במקום החם בעולם עם טמפרטורה ממוצעת של 35 מעלות צלזיוס כל השנה. הטיול לשם הוא חוויה בלתי נשכחת - הר געש פעיל ומבעבע (Erta Ale; כל מה שלמדתי בשיעורי גאולוגיה באוניברסיטה התעורר לחיים!), האגם המלוח בעולם (Afdera), כריית מלח בידיים בחום של 40 מעלות צלזיוס, שיירות גמלים המובילות את המלח לשווקים בהליכה יומיומית של עשרות קילומטרים (למרות שיש כבר כביש סלול) ואנשי Afar שמצליחים לשרוד בתנאים הקשים האלו. בגלל המצב הביטחוני המעורער באזור, חובה לצאת לטיול שם עם מלווים בנשק ובקבוצה מאורגנת.
מכרות המלח וכורי המלח באזור Afar
דאגי וההורים שלי במהלך הטיול ב-Danakil Depression
הוא היה הנהג שלנו ולמרות שנמנעתי מקשרים רומנטיים עם אתיופיים עד אז, משהו דחף אותי אליו בכל זאת. אולי היו אלה העיניים העצובות והחיוך שהוא מעולם לא שלם, אולי הרגישות וטוב הלב ואולי עצם העובדה שהוא לא רדף אחריי מהרגע הראשון כמו אתיופים רבים אחרים.
דאגי בטיול שערכנו יחד בגבעות המקיפות את העיר Harar
בסיום הטיול ב-Danakil Depression הבטחנו לשמור על קשר אך אני הייתי בטוחה שהקשר יתמוגג, הרי "רחוק מהעין - רחוק מהלב". אבל הוא חיכה לי באדיס אבבה ויצאנו לטייל יחד במזרח אתיופיה - ב-Harar המוסלמית, ב- Dire Dawa ובנצרת (הגרסה האתיופית). ובמשך עשרה ימים - זה היה כל מה שאי פעם חלמתי עליו. נכון שכל ההתחלות מתוקות, אך זו הייתה מתוקה במיוחד. אך במשך עשרה ימים גם ליוותה אותי המחשבה שכל זה יסתיים - הוא יחזור לעבודה ואני אמשיך לנדוד. ולמרות שהמחשבה הזו לא העיבה לרגע אחד על הזמן שלנו יחד ועל היחסים שלנו, מדובר במחשבה שהולכת אִתי תמיד - הכול ארעי בחיים שלי כרגע. ולרוב האנשים, שקמים כל בוקר באותה שעה, נשארים במקום אחד ואוכלים אותו אוכל כל יום - זה קונספט שקשה להבין.
קשה להבין שבאמת עכשיו זה הזמן ואם לא עכשיו - אימתי?! ואם לא ננצל את הזמן יחד עכשיו, אולי לא תהיה לנו עוד הזדמנות. כי היום אני כאן ומחר כבר אהיה רחוקה מאות קילומטרים.
"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה" (נתן זך) - לפעמים אני באמת מרגישה שכאילו כל יום אני מתה מחדש ומתעוררת לחיים חדשים. במיוחד באותם רגעים שאני עוזבת מישהו שאני כל כך אוהבת או מקום שאני מרגישה בו כל כך שייכת.
העיר Harar במבט מלמעלה
את ג'יבריל הכרתי בימים הראשונים שלי בקניה, כשכאב הפרֵדה מדאגי עוד היה כל כך מוחשי.
"אזכור את השם שלו בקלות" חשבתי "זה כמו ג'יבריל רג'וב".
הוא נראה לי צעיר מאוד ובכלל לא הייתי בטוחה שהוא מעוניין בי, אבל במשך לילה שלם, ניהלתי אִתו את השיחה העמוקה ביותר שהייתה לי עם מישהו בשנתיים האחרונות, כולל דאגי. ואם לא הייתי עייפה וחסרת ביטחון לגבי הכוונות שלו, הייתי ממשיכה לדבר אִתו גם עד הלילה הבא. עזבתי אותו בלי לדעת מה בדיוק היה בינינו, או יותר נכון - מה לא היה.
רק אחרי כמה שבועות כשאנחנו שומרים על קשר טלפוני, הכוונות שלו התבהרו. ואני - מצאתי את עצמי ברגעים רבים במהלך השבועות האלו, בצורה לא מוסברת, מתגעגעת אליו.
ג'יבריל ב- Thomson's Falls הנמצאים בסמוך לעיירה Nyahururu
הוא חצה חצי מדינה רק כדי לפגוש אותי ב-Nyahururu ובמהלך הימים שבילינו יחד גיליתי פערים תרבותיים ודתיים קטנים מאוד, ואולי פשוט הצלחנו לגשר על הפערים האלו, בזכות המחשבות והרגשות הדומים והמשותפים לנו.
הרגשתי בבית בימים האלו. לא כי Nyahururu קיבלה אותי בברכה יותר ממקומות אחרים בקניה, אלא פשוט כי הייתי אִתו. ומאז שנפרדנו לשלום - אני המשכתי לטרק ב-Maralal והוא חזר לעבודה - אני מרגישה מרוקנת ולא שייכת, לא משנה איפה או עם מי אני נמצאת.
ג'יבריל ואני ב-Thomson's Falls
הפעם ביקשתי ממנו אני להישאר - להמשיך לטייל אִתי עוד כמה שבועות כדי להכיר זה את זו וזו את זה, טוב יותר. הוא סרב ולמרות שהבטיח להצטרף אליי ל-Mombasa, היה לי ברור כבר אז שזו כנראה הפעם האחרונה שאני רואה אותו ומי יודע עד מתי יחזיק הקשר הטלפוני בינינו.
תחושות כאב ועצב מציפות אותי אבל מאיזשהו כוח, אולי כוח האינרציה, אני שמה את התיק שלי על גג האוטובוס ועושה את דרכי ליעד הבא - Maralal, בלעדיו.
האוטובוס ל-Maralal, מעמיסים ציוד על הגג ואת התיק שלי גם כן
כל יום הוא התחלה חדשה עבורי, כל יום אני מתחילה שוב מאפס. רחובות חדשים, שבילים חדשים, חדר חדש, אנשים חדשים. כל יום אני צריכה להציג את עצמי מחדש, לזכור פרצופים חדשים, לזכור עוד שם ועוד סיפור... וכל יום אני נפרדת מחדש. נפרדת מהמסעדה שאכלתי בה בצהריים, נפרדת מהסופר שקניתי בו מדי יום בימים האחרונים, נפרדת מהשומר בבית המלון שישנתי בו, נפרדת מהעצים ומהציפורים שליוו אותי במהלך הטרק, ונפרדת מעוד בחור, שאם רק היה לי עוד קצת זמן אִתו, אולי הוא היה הופך להיות ה-אחד שאני מחפשת.
וכל יום הוא אולי התחלה חדשה אך את כל המקומות, המראות והאנשים - הטובים והרעים, שאני משאירה מאחור כל הזמן, אני סוחבת אִתי, כולם נשארים בלבי, משפיעים על הבחירות שלי והופכים אותי למי שאני.
ויש רגעים שכל כך מתחשק לי להישאר במקום שאני אוהבת, עם אנשים שאני אוהבת. להפסיק עם התזוזות התמידיות. להשאיר את השמפו במקלחת ואת מברשת השִניים ליד הכיור. ללכת לאותה מכולת כל יום, להכיר את המוכרות בשוק, לצאת לטיול קבוע ביום שבת בבוקר.
ולפעמים כל כך מתחשק לי להכיר מישהו קצת יותר לעומק. מישהו שאוכל להשמיע לו את המוזיקה שאני אוהבת, לספר לו על הפחדים שלי, על האהבות שלי, על הספר שקראתי לאחרונה, על הבדידות שמציפה אותי כמעט מדי יום, ולא רק לספר מהי המדינה שהגעתי ממנה, מה השם שלי ולאן אני ממשיכה מכאן.
"אני עוד אחזור" אני מבטיחה לדאגי, אולי כדי להרגיע את הרוחות, למרות שלמדתי כבר שבחיים "נתיב מוביל לנתיב וספק אם אשוב עוד אי פעם הנה" (השביל הפחות דרוך\ רוברט פרוסט).
אני לא בטוחה שדאגי מבין זאת, ואולי הוא מבין אך מעדיף להדחיק לעת עתה, כדי לא להתמודד עם כאב הפרֵדה, ועם העובדה שאולי לעולם לא נתראה שוב, וגם אם נתראה - שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.
ואני מבינה, שאם אני רוצה משהו, אני צריכה להחזיק בו חזק-חזק בשתי ידיים ולא לעזוב, שמא יחמוק.
Comments