מבצע אנטבה

**שימו לב - בפוסט זה יש קטעי וידאו!**

אני מגיעה ב-15:00 לשדה התעופה באנטבה אחרי ישיבה ממושכת בבית הקפה במרכז העיר אנטבה, והליכה של שבעה ק"מ לשדה התעופה. הגעתי מוקדם מדי ושדה התעופה באנטבה הוא לא איזו אטרקציה תיירותית (מלבד בניין הטרמינל הישן, שם שהו בני הערובה שנחטפו ב-1976 ושמעתי שהפך להיות מוקד עלייה לרגל עבור תיירים ישראלים). אני כנראה מתרגשת מאוד ופחדתי לאחֵר – כבר כמעט שנה שלא התראינו. זהו הטיול הראשון המשותף שלנו, בעצם הפעם הראשונה שאנחנו מבלים רק אנחנו. בלי בני זוג, בלי ילדים, בלי הורים. איך מתנהגים? על מה מדברים? איך מתנהלים יחד? מה עושים במקרה של חילוקי דעות? זו הפעם הראשונה עבורי להוביל את האחים שלי ולארגן את הזמן המשותף שלנו יחד ולא להיות הילדה הקטנה שהולכת אחרי אחיה הגדולים. שלושת אחיי גדולים ממני בשנים רבות והם התחילו את חייהם עוד לפני שאני הספקתי להתבגר. למעשה לא גדלנו יחד באותו בית. תמיד הם היו עבורי דמויות מרוחקות להערצה ולא חברים של ממש. כשנפתלי ואברהמי (שני אחים מתוך השלושה) הודיעו שהם מתכוונים להגיע, התרגשתי מהעובדה כי הם מוכנים להקדיש זמן רק עבורנו, להשאיר את האישה, הילדים והעבודה מאחור ולבוא. כמובן ששמחתי גם שיהיו לי סוף סוף שותפים להרפתקאות, והם לא סתם שותפים – הרפתקנים נועזים!

שלוש שעות בשדה התעופה עברו והם נוחתים! ארבעים שנה עברו מאז מבצע אנטבה ואנו מתחילים עכשיו מבצע משלנו, טיפה יותר ארוך – כמעט תשעה ימים, אך לא פחות לחוץ בזמן.

אנחנו מבלים את הלילה הראשון בקַמְפָּלָה הקשוחה. כבר בדרך לעיר אנחנו חווים ניסיון שוד ולמזלנו היה זה רק ניסיון ללא הצלחה; היכרות ראשונה עם קמפלה. אנחנו יוצאים לאכול ויושבים על ספסלי עץ אצל אחת הנשים המבשלות ברחוב ומכינות בטטות (הבטטות באפריקה שונות מאלו הישראליות – טיפה פחות מתוקות וצבען לבן-קרם), Matoke (המאכל הלאומי באוגנדה – מעין פירה עשוי מבננות ירוקות) ו-Posho (קמח תירס מבושל במים, בדומה ל-Ugali בקניה). כאן מתחיל סיפור האהבה של כולנו לאוכל האוגנדי – אוכל פשוט, זול וטעים שמספק את כל הרכיבים הדרושים לגוף.

ארוחה אוגנדית קלאסית - אורז, שעועית ו-Matoke

מסביבנו ילדי רחוב שמחכים שנסיים לאכול ומקווים שנשאיר שאריות בשבילם. בעלת "הדוכן" מגרשת אותם באלימות. היכרות שנייה עם קמפלה. זו תחושה קשה ולא נעימה לאכול כשמסביבך ילדים קטנים ממש הרעבים ללחם. בשעה זו הם אמורים לשכב במיטה על בטן מלאה, ולהקשיב לסיפור לפני השינה. עוד יותר קשה תחושת חוסר האונים לגבי המצב והיעדר פתרון לבעיה. אני מפחדת שנפתלי ואברהמי חושבים שכך תיראה כל ארוחה שלנו באוגנדה. קמפלה היא עיר קשה ואזורי הכפר שנבלה בהם שונים ממנה לחלוטין.

מועדון הימורים של כדורגל בקמפלה בזמן משחקי היורוליג

מכאן אנחנו הולכים לבקר את Medi, הפליט האתיופי שהכרתי בביקורי הראשון בקמפלה. אחיי מביאים אִתם בגדים ושוקולד מהארץ. Medi מאושר ומבחינתו נפתלי ואברהמי (ואני כמובן) הם כבר חלק מהמשפחה שלו – הוא חוזר ושואל אותי עליהם אחרי הפגישה הזו ומתאכזב קשות כשאנחנו לא מספיקים לבוא להיפרד ממנו לפני חזרתם של אחיי ארצה.

עברו רק כמה שעות מאז נחתו אך הם כבר הספיקו לחוות כמה מהצדדים השליליים והקשים ביותר באפריקה.

אנחנו קמים מוקדם בבוקר יום למחרת, מתחילים יום חדש ועולים על אוטובוס שייקח אותנו רחוק-רחוק מקמפלה לעיירה קטנה בשם Kisoro בקצה הדרום-מערבי של המדינה, על הגבול עם רואנדה ו-DRCי(Democratic Republic of Congo).

למעלה: האוטובוס בדרך ל- Kisoro; למטה: משווקים במבה באוגנדה!

אנחנו מגיעים ל-Kisoro כדי להגיע לפארק הלאומי Mgahinga Gorilla National Park, שָם ניתן לצאת לסיור לאיתור גורילות. הגורילות החיות בפארק Mgahinga (ולמעשה באוגנדה בכלל) הן גורילות הרים והן בסכנת הכחדה חמורה. בעולם נותרו בסך הכול כ-800 גורילות הרים, 50% מהן מצויות באוגנדה. מדובר בחיות שלא הצליחו לאלף והן אינן שורדות בתנאי שבי. היו ניסיונות להרגיל אותן לתנאים בגני חיות אך כל הניסיונות נחלו כישלון – הגורילות מתו במהרה בתנאים אלו. מאז ישנה הסכמה עולמית להפסיק ניסיונות אלו וכיום ניתן לראות את גורילות ההרים בטבע בלבד, בביתם הפרטי. על מנת לאפשר לתיירים לצפות בגורילות יש להרגיל אותן לנוכחות של בני אדם, תהליך ארוך שנקרא Habituation והוא יכול להימשך בין שנתיים לעשר שנים. במהלך השנים הללו עובדי הפארק מבלים עם הגורילות יום וליל, נטמעים בתוכם והופכים לחלק ממשפחת הגורילות, עד שהגורילות מתייחסות אליהם כאל חלק מהקבוצה, חלק מהנוף הטבעי. בפארקים שהגורילות חיות בהן ניתן למצוא קבוצות רבות של גורילות אך לא כולן עוברות תהליך Habituation כמובן ורובן נשארות פראיות לחלוטין.

בסיור האיתור אין הבטחה של מאה אחוז לראות את הגורילות אך הסיכויים גבוהים מאוד – יש אחריהן מעקב צמוד – פקחים של השמורה נמצאים אתן במהלך כל היום, יודעים היכן הן הולכות לישון בלילה ויום למחרת מוצאים את עקבותיהן מחדש. אנחנו מתחילים ללכת מוקדם בבוקר כדי לאתר את הגורילות ולמזלנו פוגשים בגורילות קרוב מאוד לנקודת היציאה. גם זאת לא ניתן לדעת, לעִתים יש ללכת שעות רבות על מנת למצוא אותן. והנה לפתע – אחרי הליכה כל כך קצרה – גורילה מולנו במרחק נגיעה! מדובר בחיה ענקית – זכרים יכולים להגיע למשקל של 300 ק"ג ונקבות למשקל של 200 ק"ג! הן דומות לנו בצורה שקשה לתאר – האצבעות בידיים וברגליים, תנועות הידיים והבעות הפנים. מבחינה אבולוציונית מדובר בחיה שהתפתחותית היא הכי קרובה לאדם. מחקרים פסיכולוגיים רבים נערכו על הגורילות כמו גם על השימפנזים והראו כי הם מסוגלים לפתור בעיות ויזואליות טוב יותר מבני אדם אך מבחינה שפתית מסוגלים להגיע לרמת ידע והתפתחות של ילד כבן שנתיים.

גורילות שראינו מקרוב בזמן האכילה ב- Mgahinga Gorilla National Park

מדובר בחיה איטית "וכבדה" – רוב היום הם עסוקים במנוחה ובאכילה של עלים וגזעי צמחים שונים – לכל מי שהיה ספק שדיאטה טבעונית היא התזונה הנכונה. מדי פעם גם הם חוטאים ואוכלים חרקים. הם זזים מעט מאוד והולכים כל יום כק"מ בלבד. הם שותים מעט מים ומקבלים את רוב הנוזלים שהם זקוקים להם מהעלים ומגזעי הצמחים. נפתלי שמח לשמוע כל זאת. כמי שמתמחה בשנים האחרונות בתזונה נבונה, הדיאטה של הגורילות מוכיחה את התאוריות שלו.

כאמור, הגורילות חיות בקבוצות. בכל קבוצה יש בין 15-10 חברים שהיא מעין משפחה מורחבת. מספר הזכרים והנקבות איננו קבוע. כל זכר שמגיע לבגרות מינית נקרא Silverback כיוון שהשערות על גבם הופכות כסופות. בכל קבוצה יש זכר דומיננטי שמנהיג את הקבוצה – הוא קובע היכן יישנו כל ערב (בכל ערב נבחר מקום חדש), לאן ילכו כדי לחפש אוכל, מגן על הקבוצה במקרה של איום והוא היחיד שמזדווג עם כל הנקבות הבוגרות בקבוצה. האם יש בגידות מאחורי גבו של המנהיג? ברור! קורה שזכרים אחרים מזדווגים עם נקבות בקבוצה ואם דבר זה מתגלה לזכר הדומיננטי, סביר כי הזכר הבוגר יגורש מהקבוצה ויצטרך למצוא קבוצה אחרת להצטרף אליה, להשתלט על קבוצה אחרת (לקרוא תיגר על הזכר הדומיננטי) או לחיות לבדו. אם הזכר הדומיננטי יחשוד כי אחד מהצאצאים אינו שלו – הוא יהרוג גם אותו.

יש להם תכנון משפחה טבעי והם לא צריכים שום ייעוץ או הדרכה בעניין. הצאצאים תלויים לחלוטין באמם עד גיל שלוש אז הם מפסיקים לינוק (אך נשארים בסביבת האם גם לאחר מכן) ולכן נקבה לא תיכנס להיריון שנית עד שמסתיים תהליך הטיפול בתינוק. כלומר הן יולדות אחת לארבע שנים ומקסימום ארבע לידות. לעִתים נדירות נולדים תאומים אך לרוב רק אחד שורד בגלל הקושי של האם לטפל בשני תינוקות במקביל. היריון נמשך כ-8 וחצי חודשים, כמעט כמונו...

הם חיים כ- 60-50 שנה והזכר הדומיננטי אינו בהכרח המבוגר ביותר. בדרך כלל, כשהזכר הדומיננטי מתחיל להזדקן הוא יעביר את השרביט לזכר בוגר אחר שמקורב אליו ושהקבוצה מקבלת את מרותו. בקבוצה שאנו ראינו, הזכר הדומיננטי Mark הוא כבן 40 בעוד הזכר המבוגר ביותר בקבוצה הוא כבן 50.

אנחנו מגיעים לקבוצה בזמן האכילה – הקבוצה פזורה בתוך השיחים ועל העצים – כל אחד עסוק בחיפוש אחר אוכל ובאכילה. אנחנו זוכים לראות כמה מחברי הקבוצה בזמן פעילות. כמה מהם עוברים ממש לידנו בדרכם לעוד שיח וחלקם פשוט מסתכלים עלינו בזמן שהם אוכלים. הנה עוד אחת! עוד זכר! עוד נקבה! הנה אחד קטנטן מטפס לו על העץ! והנה זקן השבט! הם לא מוטרדים מאִתנו בכלל ונדמה שאנו חלק מהנוף הטבעי עבורם. הם לא מפחדים מאִתנו וגם לא רוצים לפגוע בנו. אחרי זמן האכילה הגורילות עוברות לזמן המנוחה שלהן. כל אחת מוצאת מצע רך בין השיחים ושוכבת לישון. זהו זמן שקט מאוד וכמעט דבר לא קורה. זהו זמן שקשה לראות את הגורילות כיוון שהן נשכבות בתוך השיחים ממש ונטמעות היטב.

תיירים זוכים לשעה אחת עם הגורילות והשעה שלנו תמה. קשה לנו להיפרד. הן מרתקות ואנחנו מוכנים להמשיך להתבונן בהן ובהתנהגותן שעות על גבי שעות: לבחון את מבטי הפנים המשתנים, את התזוזות, את צורת האכילה, את הטיפוס על העצים ולהמשיך ולמצוא את נקודות הדמיון בינינו לבינן.

המדריכים ואנחנו בסיום איתור הגורילות ולאחר קבלת התעודות

אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה ומיד ל-Kisoro שם מתנהל שוק גדול וצבעוני. עיקר הסחורה היא תפוחי אדמה, יָאם (מעין בטטה אפריקאית שצבעה לבן והיא פחות מתוקה מהבטטה המוכרת לנו) והמון המון בננות בכל הצבעים והגדלים.

השוק ב- Kisoro; בוחנים את היָאם המוצע למכירה

סיימנו את איתור הגורילות מוקדם ואחרי ארוחת צהריים – שעועית ו-Matoke (מה שיהפוך לתפריט הקבוע שלנו) אנחנו מנצלים את הזמן והולכים ל-Lake Mutanda, מרחק של כשישה ק"מ מ-Kisoro.

הדרך הנפוצה להעברת סחורות. מקומיים מעבירים קני סוכר ובננות לשוק ב- Kisoro

תמיד אומרים שהיעד איננו חשוב וכי הדרך שעוברים היא החשובה. במקרה שלנו זה נכון יותר מאי פעם: אנחנו עוברים בדרך לאגם בין בתים של מקומיים; אנחנו פוגשים בילדים שמשחקים בחצר הבית שמתרגשים לקראתנו והולכים לקרוא לכל חבריהם לבוא לראות את ה-Mzungu (כינוי לאדם לבן בסוואהילית); אנחנו חולפים על פני נשים שסוחבות תוצרת חקלאית על הראש בדרכן לשווקים המקומיים.

נשים מעבירות סחורה וילדים בבתים סמוכים ל-Lake Mutanda

ילדים עוקבים אחרינו – חלקם מבקשים בצורה ישירה ממתקים, כסף או כלי כתיבה; חלקם רק רוצים לגעת בעור הלבן שנראה להם כמו פלא וחלקם סתם מתעניינים. בהתחלה יש מסביבנו קבוצה גדולה ואנו מנהלים סוג של גנון אוגנדי אך לאט-לאט הילדים מתפזרים לבתיהם ואנו נותרים שוב רק שלושתנו.

אנחנו מוכנים לפתיחת בית ספר באוגנדה!

אנחנו מגיעים לאגם ויושבים "בפאב" המקומי – בית עץ בנוי על מקלות עץ גבוהים (לא ישרוד את רעידת האדמה בארץ) ובו בירה וסודה פושרת (או כמו שהמוכר הגדיר זאת: "קצת קרה").

הפאב המקומי משקיף על האגם

בדרכנו חזרה ל-Kisoro אנחנו עוברים בבית ספר – שורת בתים הבנויים סביב חצר מרכזית. כל הילדים רצים לעברנו ופשוט נעמדים מולנו – הם לא יודעים איך לגשת או מה להגיד. אברהמי מתחיל לרקוד והם כולם רוקדים יחד אִתו.

אברהמי מרקיד את ילדי אוגנדה

בהמשך הדרך חובר אלינו ילד כבן 8. הוא פשוט מתחיל ללכת אחרינו בלי לומר מילה. הוא מסתכל עלינו, אנחנו מסתכלים עליו – שתיקה.

אנחנו שותקים והוא שותק: הילד המתמיד

הוא הולך אִתנו כמה ק"מ, בעלייה תלולה בלי נעליים, ואין זו בעיה כלל בשבילו! כשאנחנו מגיעים לראש הגבעה המפרידה בין Lake Mutanda ל-Kisoro, אנחנו עוצרים למנוחה קלה ונותנים לחבר החדש שלנו חבילת ביסקוויטים. הוא לא אומר דבר, רק חוטף את חבילת הביסקוויטים ומחסל אותה בזמן שהוא צופה לעבר האגם היפהפה. אנחנו בטוחים שהוא עוד יחטוף כאב בטן רציני מהביסקוויטים האלו בתור מי שאינו מורגל לאוכל תעשייתי וכל כך מתוק. הוא מסיים את החבילה ורץ במהירות חזרה למטה – אולי אימא כבר דואגת לילד הקטן?

מקומיים שאנו פוגשים בדרכנו ל-Lake Mutanda

אנחנו מגיעים חזרה ל-Kisoro וממשיכים לחקור עוד את האוכל המקומי. שעות הערב זה הזמן שה-Chapatimen יוצאים לרחובות ומכינים צ'פאטי טרי על המקום. מאכל נוסף שאנו מתוודעים אליו ומתמכרים אליו במהירות הוא ה-Rolex – חביתה עם ירקות מגולגלת בתוך צ'פאטי. הכול נעשה על המקום, בדוכן פשוט ברחוב. ה-Chapatiman, כפי שאהבנו לקרוא להם, משטח את הבצק שהוכן מראש לצ'פאטי עגול ויפה ושם על המחבת החמה (גז? ממש לא! הכול על גחלים לוחשות). הוא שובר את הביצה, חותך עגבנייה, כרוב ובצל ומכין חביתה לתפארת מדינת... אוגנדה! הוא מחזיר את הצ'פאטי למחבת ויחד מגלגל את השניים. אוכל טרי ופשוט מעדן. תמיד לצד נערי הצ'פאטי יהיו כמה כיסאות עץ נמוכים ושולחנות קטנים לשבת ולאכול על המקום, וכמעט תמיד יהיה גם תה ג'ינג'ר רותח שקשה לעמוד בפני הריח החריף שלו. אנשים יושבים יחד לצד השולחן, על כיסאות העץ. זה לא משנה אם יושבי המקום הכירו זה את זה לפני כן או לא, הם מכירים עכשיו ולאותו ערב – הם חברים ומנהלים שיחה ערה (מי יודע על מה?! את הרוב אנחנו לא מבינים!).

ילדים ב- Kisoro

אנחנו קונים כמות מכובדת של צ'פאטי שיהיה גם לטיול המתוכנן של היום למחרת אך מחסלים כמעט את הכול על המקום ומבקשים מה-Chapatiman שלנו שיכין עוד כמה צ'פאטי טריים. נפתלי שמרוצה למדי מהדיאטה האוגנדית והפך לחובב בישול ואפייה בשנים האחרונות (והתמכר לצ'פאטי כמוני!) מנסה ללמוד איך להכין את הבצק לצ'פאטי ולומד את טכניקת הבישול. הוא שואל כל Chapatiman שאנו אוכלים אצלו למתכון הסודי שלו ומתרגל יחד אתם את השיטוח של הבצק והטיגון. אל תופתעו אם תגלו Chapatiman חדש ברחובות ירושלים!

ה-Chapatiman שלנו ב-Kisoro

נפתלי לומד להכין צ'פאטי

בבוקר למחרת אנחנו נוסעים שוב ל-Mgahinga Gorilla National Park, הפעם כדי לטפס על אחד מהרי הגעש בפארק. בפארק שלושה הרי געש מובחנים: Mt. Muhavuraי(4,127 מ'), Mt. Sabinyo (י3,669 מ') ו- Mt. Gahingaי(3,474 מ'). הם נראים כמעט מכל מקום באזור, אף מ-Kisoro. אנו מטפסים ל-Mt. Sabinyo, השני בגובהו, בעל שלוש פסגות ומשותף לשלוש המדינות באזור: אוגנדה, רואנדה ו-DRC.

Mt. Sabinyo ושלוש פסגותיו לפני שאנו יוצאים לכבוש את ההר!

נפתלי ואברהמי נזכרים בימים נעוריהם כשהם עוד היו חנונים

הטיפוס לפסגה לא פשוט כלל. הוא מתחיל בהליכה קלילה יחסית דרך יער במבוק וממשיך בטיפוס תלול עד הפסגה הראשונה בגובה של 3,423 מ'. הטיפוס לפסגה השלישית והגבוהה ביותר הוא עלייה ארוכה על מדרגות עץ וסולמות, הנותנים לפעמים תחושה שאתה תלוי בין השמים לארץ.

יער הבמבוק בתחילת ההליכה

הטיפוס המפרך לפסגתו של Mt. Sabinyo

אנחנו מגיעים לפסגה השלישית עייפים ומרוצים, ולמרות שדי מעונן באותו יום, אנחנו יכולים לראות לפרקים את רואנדה, את DRC, את אוגנדה ואת שני הרי הגעש האחרים ברכס. אנחנו אוכלים צהריים על הפסגה – צ'פאטי כמובן ואבוקדו מזן חדש – צבעו ירוק בהיר וטעמו מתוק. עוד תגלית ומאכל שמתווסף לרשימת המאכלים האהובים עלינו באוגנדה.

עייפים מהטיפוס: על פסגתו של Mt. Sabinyo

מתפנקים בצ'פאטי ואבוקדו ירוק ומתקתק

אחרי ירידה ארוכה שהיא לעִתים קשה ומעייפת לא פחות מהעלייה, אנחנו מגיעים למטה וחוזרים ל-Kisoro על Boda-Boda (אופנועים שמשמשים כתחבורה ציבורית יעילה וזולה ברחבי מזרח אפריקה).

הטיפוס חזרה מטה ובדרכנו ל-Kisoro, יחד עם נהג ה-Boda-Boda

פנינו מועדות כעת ל-Queen Elizabeth National Park, פארק עם חיות פראיות רבות, ביניהן אריות שמטפסים על עצים (תופעה ייחודית לפארק) ופנינסולה יפה על אגם אדוארד.

עוד באותו יום, אחרי שאנחנו נפרדים מה-Chapatiman האהוב שלנו ומחברינו החדשים במלון ב-Kisoro, אנחנו עולים על אוטובוס לעיירה בשם Kabale כדי להתקרב לפארק ולהספיק להגיע יום למחרת מוקדם לכפר Katunguru, אחד הכפרים הגדולים והנגישים בתוך הפארק.

תופעות אנושיות מיוחדות בדרך ל-Katunguru

Queen Elizabeth National Park הוא דוגמה טובה לאנשים ובעלי חיים שחיים יחדיו באפריקה אך גם לקונפליקט התמידי שבין האדם לסביבה. Queen Elizabeth הוא פארק פתוח, ללא גדרות, כמו כל הפארקים הלאומיים באוגנדה, אך בניגוד לפארקים אחרים ששטח הפארק בהם נועד לשימור ולתיירות, והמגורים בתוך הפארק אסורים, ב-Queen Elizabeth יש כפרים רבים ואנשים חיים בתוך שטחי הפארק. כאשר הוכרז השטח כפארק לאומי רצו ליישב מחדש את תושבי הכפר מחוץ לתחומי הפארק. תושבי האזור ניהלו מאבק עיקש כנגד העברתם, כיוון שעיקר פרנסתם מגיע מכרייה של מלח בשטחי הפארק, ואם יועברו למקום חדש למעשה יאבדו את פרנסתם. המאבק הצליח ותושבי הפארק הורשו להישאר במקום מגוריהם. הפארק נראה כמו כל אזור אחר באוגנדה מבחינת התנהלות וחיי היום-יום: כבישים סלולים, תחבורה ציבורית תדירה, מסעדות, חנויות, Chapatimen ברחובות, צאן ובקר וזבל זרוק בכל פינה. אם כך – מה הופך את האזור לפארק לאומי אם כל פעילות מותרת בו? כיצד באות לידי ביטוי פעולות שימור החי והצומח? אלו שאלות שגם אנחנו התקשינו למצוא עליהן תשובה.

אחרי לילה ב-Kabale אנחנו מתחילים לעשות את דרכנו ל-Katunguru, בלב Queen Elizabeth National Park. כבר בדרך אנחנו רואים פיל מחלון ה-Matatu (מעין מוניות שירות. התחבורה הציבורית הנפוצה והיעילה באוגנדה). אנחנו מגיעים ל-Katunguru אחרי שאנחנו חוצים את הגשר מעל הנחל המקשר בין אגם אדוארד ואגם ג'ורג'.

אנחנו מגלים כפר קטן ברמת פיתוח נמוכה אך יש בו כל מה שאנו זקוקים לו – מסעדות מקומיות, guest house בסיסי, חנויות קטנות ואפילו כמה נהגים עם רכב שמוכנים לקחת אותנו ל-Game drives כדי למצוא אריות על עצים ופילים מעופפים. ישנם מקומות לינה "רשמיים" בתוך הפארק השייכים ומנוהלים על ידי UWA (רשות הטבע והגנים של אוגנדה) כמו הקמפינג המקסים ב-Mweya Peninsula אך אלו יחסית יקרים ואינם נגישים בתחבורה ציבורית. מלבד זאת, הלינה בכפרים מאפשרת לנו להתערבב יותר עם המקומיים, להכיר את אורחות חייהם ולא להיות מנותקים מהחיים האמיתיים.

מיון דגים מהאגמים באזור, בכפר Katunguru

בכפר הקטן Katunguru

עוד באותו יום שאנחנו מגיעים בו ל-Katunguru, אנחנו יוצאים ל-Game drive ונהנים מהמזל שנקרה בדרכנו מיד: אנחנו רואים לביאה נחה לה על עץ ומיד לאחר מכן – Leopard (סוג של נמר ממשפחת החתוליים) שהגיע עד פתח האוטו שלנו. ראינו אותו מרחוק בתחילה, אך אחרי כמה דקות ועם קצת סבלנות מצדנו, הוא התקרב לאט-לאט אלינו עד שכבר לא הזדקקנו למשקפות.

בני אדם מעניינים יותר מהחיות

לביאה על עץ ב- Queen Elizabeth National Park

Leopard שהגיע עד לפתח המכונית שלנו

חשבנו שמכאן אפשר רק להתאכזב מהבאות אך יום למחרת אנחנו רואים היפופוטמים משחקים במים (או יותר נכון – נאבקים על טריטוריה), עדר פילים, מאות באפלו, Warthogs ואף מספיקים לבקר ב-Mweya Peninsula ונהנים מתצפית על אגם אדוארד.

זריחה וכדור פורח ב- Queen Elizabeth National Park

זכרי Cobs צעירים ב- Queen Elizabeth National Park

Warthogs צעירים בגילויי חיבה

היפופוטמים מצטננים במים בחום היום

זה פיל!

נפתלי, אני ואברהמי ב-Mweya Peninsula

הזמן קצר והמלאכה מרובה ואנחנו שוב זזים – הפעם נוסעים ל-Kasese, סך הכול כשעה נסיעה מ-Katunguru ומקום היישוב הגדול והקרוב ביותר ל- Rwenzori Mountains. ה-Rwenzori הם ההרים הגבוהים ביותר באוגנדה, המתנשאים לגובה של למעלה מ-5,000 מ' כאשר הפסגה הגבוהה ביותר היא Mt. Stanleyי(5,109 מ'). ישנן אפשרויות טיולים רבות בפארק, החל מטיולים של כמה שעות וכלה בשבועות שלמים בהרים. הטרקים הידועים והפופולריים ביותר הם ל-7-6 ימים והם מגיעים עד לפסגות הגבוהות. למרות שהיינו שמחים לצאת לשבוע בהרים, זמננו קצר, ואנו יוצאים לטרק של יומיים בלבד באורך של כ-28 ק"מ שנקרא Mahoma Nature Trail ומגיע עד לגובה של 3,000 מ' באגם Mahoma היפהפה.

כל המידע הזה לא היה ידוע לנו לפני ההגעה לשער השמורה ונאלצנו לגלות אותו בדרך הקשה, בדומה למקומות רבים באפריקה שניתן לקבל פרטים רק במקום עצמו (ולא מראש).

כשאנחנו מגיעים ל-Kasese אנחנו מצליחים לדבר עם עובדת ב-UWA שרק אומרת לנו כי קיים שביל לטרק של יומיים ומנחה אותנו להגיע לשער Mihunga "שם יחכה לכם מדריך שיצא אִתכם לטרק ויספק לכם את כל המידע". אנחנו לא מצליחים לגלות היכן בדיוק נמצא השער המדובר וכמה ק"מ הוא מ-Kasese אך נוהגים בשיטה האפריקאית ומחליטים כי מה שיהיה – יהיה.

אנחנו מתארגנים לקראת הטרק ב-Kasese, עיירה אוגנדית נעימה וחמה. אנחנו נהנים מרגעי החום האחרונים מתוך ידיעה שבזמן הטיול בהרים יהיה קר.

מוכרים ב-Kasese

מול בית המלון שלנו עומדים כל ה-Chapatimen ואנו הולכים לאכול Rolex אחרון לפני הטרק ולשתות תה ג'ינג'ר מהביל. הכול מבושל על אש גלויה עם פחמים ואנו מצטרפים לאנשים שסיימו יום עבודה ויושבים ליד הדוכן, על כיסאות עץ נמוכים ונהנים מתה חם ומצ'פאטי טרי.

chapatiman מכין את הבלילה ל-chapati ומתכונן להתחיל לטגן

בבוקר למחרת לוקח אותנו נהג לשער Mihunga, עושה רושם כי כמונו, גם הוא אינו בטוח לגמרי היכן נמצא השער ואנו מקווים כי נגיע למקום הנכון. הנסיעה ארוכה וקשה ממה שחשבנו וגם ממה שהנהג האמיץ שלנו חשב – אך הוא לא מהסס וממשיך אִתנו כל הדרך עד ליעד עם מכונית ישנה וצמיגים בלויים. אחרי הרבה מהמורות ואבנים אנחנו מגיעים סוף כל סוף לסוף הכביש – זהו שער השמורה! השעה 8:30 בבוקר ומלבד מבנה אבן קטן ושער גדול אין במקום שום דבר ואין שם איש. הנהג מוריד אותנו וחוזר ל-Kasese.

נפתלי ואברהמי יחד עם הנהג שלנו בכניסה לפארק הלאומי Rwenzori

אנו תוהים אם בכלל יגיע מישהו לקבל אותנו ואם לא – איך חוזרים מכאן חזרה לכביש הראשי?! אפילו קליטה בפלאפון אין. אך מה יש לנו לעשות? הגענו עד הלום, לא נחכה קצת?! אנו ממתינים בסבלנות ולאחר כשעה, כמו משום מקום, מגיעה הבחורה שדיברנו אִתה בטלפון יום קודם. היא מתנצלת על האיחור ומסבירה כי היום צפוי להגיע "His excellency" - נשיא אוגנדה ב-30 השנים האחרונות, Yoweri Museveni - והיא הייתה עסוקה בארגונים. אני חושבת לעצמי שזה מרשים למדי שמי שאחראית לקבל את הנשיא, מגיעה במיוחד כדי לקבל גם אותנו ולדאוג כי אנו יוצאים בבטחה לטרק בשמורה. לאט-לאט מגיעים עוד עובדים של השמורה בבגדי צבא, כולם מצדיעים לה בבואם. היא אישה מרשימה וברור כי היא מנהלת את העניינים ביד רמה. החברה האפריקאית נתפסת כחברה פטריארכלית אך הנה – החברה עוברת שינויים וישנן נשים שהצליחו להגיע למשרות בכירות! בהמשך לזאת – יוצאים אִתנו שני מדריכים לטרק – מדריך ומדריכה. זו הפעם הראשונה שאני זוכה למדריכה ואני מרוצה שהפעם יהיה קצת יותר איזון נשי.

מוכנים לצאת לטרק! למטה: המדריכים שלנו, גרייס ובן וברקע מפת אזור הטיולים בפארק

הטרק כולו עובר ביער גשם טרופי מדהים – מסוג היערות שאנו מדמיינים בדרום אמריקה ולא באפריקה, אך היערות האלו קיימים גם באפריקה, בעיקר לאורכו של קו המשווה. השמורה מלאה במים – נהרות רבים וגדולים, אגמים וגשם יורד כמעט מדי יום (אפילו בעונה היבשה). השם Rwenzori מגיע ממילה בשפה המקומית שמשמעותו הוא "יוצר גשם" ואכן ההרים יוצרים גשם רב, כמעט כל הזמן, מה שנחווה על בשרנו בהמשך היום.

חוצים נהרות ומשתעשעים עם הצמחים ביער

האדמה רטובה ובוצית במקומות רבים והצמחים כולם מכוסים בטיפות מים. קרני השמש בקושי מצליחות להסתנן דרך היער העבות וקיימת מלחמה תמידית בין הצמחים על קרני האור האלו (מי אמר שרק בני אדם וחיות טריטוריאליים?!). אנחנו עוברים בדרך באחת הבקתות המשמשות את הטיילים שמטפסים לפסגות – Nyabitaba Camp.

הפסקת צהריים ב- Nyabitaba Camp

בשלב זה מתחיל טפטוף ואנו מקווים כי מדובר במשהו חולף. אחרי כמה שעות הליכה נוספות מהבקתה אנו מגיעים לאגם Mahoma, שם אנו מתארגנים לבלות את הלילה. מיד אחרי שאנו מקימים את האוהלים שלנו מתחיל גשם קל.

Lake Mahoma

האוהלים שלנו ב- Lake Mahoma

אנחנו הולכים לשבת עם המדריכים שלנו שהספיקו כבר להדליק מדורה. מלבד יריעת פלסטיק ומעילי גשם, אין להם דבר כדי להתגונן מפני הגשם או כדי להתחמם. בן, המדריך, תופס יוזמה ומקים מחסה מעל המדורה כדי שלא תכבה והם יוכלו לבשל ולהתחמם. הוא תוקע ארבעה מוטות במבוק וקושר את יריעת הפלסטיק למוטות.

מתחממים ליד המדורה ומתגוננים מפני הגשם

גרייס, המדריכה, יושבת על ספסל מאולתר קטן והוא נשבר. בן אומר לה: "כבר אמרתי לך שאת שמנה מדי". הגברים האפריקאים ישירים מאוד ואין להם טקט. מזל שהוא לא אמר זאת לאישה לבנה, אחרת זה היה נגמר באסון! כדי להעביר נושא אנחנו מתחילים בקידוש ליל שבת. כולנו שרים את שלום עליכם ונפתלי, כבן הבכור במשפחה, מקדש על מיץ תפוחים וצ'פאטי. שבת שלום!

גרייס יושבת על ספסל עץ חדש שלא נשבר

הגשם מתחזק והמחסה המאולתר של בן נהיה קטן מדי לכולנו. המחסה היחידי במחנה הוא המבנה של השירותים עם גג אלומיניום. אנחנו נכנסים שלושתנו לתוך החלל הקטן של השירותים וממשיכים לבשל שם. אנחנו שוקלים להישאר לישון בשירותים אם הגשם יתחזק ומים יחדרו לאוהלים שלנו. כולנו מביאים את שקי השינה שלנו לשירותים למקרה ש... הגשם מתחזק ויורד ללא הפסקה וכעת נוספים גם רעמים וברקים. עד שהאוכל מתבשל יש לנו זמן איכות אינטימי בתא השירותים. עד שאנחנו מסיימים עם כל שיחות הנפש ועם ארוחת הערב הגשם נחלש. האוהלים נשארו יבשים מבפנים ואנו הולכים לישון בתקווה שהגשם לא ישוב ושבן וגרייס ישרדו את הלילה בחוץ. הגשם חוזר שוב באמצע הלילה עם מופע מרשים של ברקים ורעמים. אנחנו עייפים מדי כדי להתייחס אליו וממשיכים לישון בשלווה עד הבוקר. אנחנו קמים לבוקר מעונן אך לשמחתנו ללא גשם ואנו מאושרים לגלות את גרייס ואת בן עדיין בחיים, באותו מקום שהשארנו אותם באותו לילה. הם לא מתרגשים מהגשם ומהלינה בחוץ ומבהירים לנו כי הם רגילים לתנאים כאלו וכי גשם אינו דבר נדיר בהרים. אנחנו לא בטוחים אם הם מרגישים לא בנוח להודות שהתנאים בלילה היו קשים או שבאמת גשם ורטיבות לא מפריעים להם.

מתחילים יום חדש ונפרדים מ-Lake Mahoma

אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים את יומנו השני והאחרון בטרק. גם היום אנחנו הולכים בתוך יער גשם עבות. מדי פעם הנוף נפתח ואנו רואים הרים תלולים ונהרות גדולים. היום השני בוצי בהרבה מהיום הראשון בעקבות הגשם הכבד שירד במהלך הלילה. אנחנו הולכים בדרכם של פילים ורואים את העקבות הגדולים שלהם שקועים בבוץ.

עקבות הפילים ביער

יער הגשם העבות הנשקף מהדרך ביומנו השני בטרק

שיח בננות פראי

מדי פעם הרגליים שלנו שוקעות עמוק בבוץ אך אנו שולפים אחד את השני ומצליחים להיחלץ. אחרי כשש שעות הליכה אנחנו חוזרים לשער שהתחלנו את הטרק ממנו.

חזרה בשער הכניסה לפארק

מכאן יש לנו הליכה של כמה קילומטרים עד לכפר הקרוב, משם ניקח Boda-Boda לכביש הראשי, עם כל הציוד שלנו. אנחנו נפרדים מבן ומגרייס ומתחילים לצעוד. קרוב לכפר עובר לידנו נהג Boda-Boda שהולך לקרוא לחברים נוספים. לפתע מגיחים בסערה כמו במערב הפרוע שלושה נהגי Boda-Boda שלוקחים אותנו ואת כל הציוד שלנו ברכיבה מהירה לכביש הראשי.

Boda-Boda לכל דורש!

מהכביש אנחנו עולים על מיניבוס צפונה ל-Fort Portal, עיר בסדר גודל בינוני שהייתה פעם ממלכה של בני Tooro אך פורקה כמו שאר הממלכות באוגנדה, עם קבלת העצמאות של אוגנדה.

אנחנו מחליטים להתפנק הלילה אחרי הטרק וגם משום שזה הלילה האחרון שלנו יחד, ומחפשים מלון עם מקלחת חמה (משימה לא קלה כלל...)! אנחנו מוצאים מקום שעושה רושם אמין ומתמקמים בחדר. הראשון הולך להתקלח ומגלה שבעצם... אין מים חמים. בעלת המקום מסבירה לנו "שפשוט מחמם המים שלה צורך המון חשמל ולכן החליטה לכבות אותו, אך אני אביא לכם דלי של מים חמים". אנחנו כבר לא מופתעים ולא מתעצבנים – זו אפריקה – לטוב ולרע.

כשעה נסיעה מ-Fort Portal נמצא הפארק הלאומי Kibale – אחד הפארקים שניתן לראות בו שימפנזים ומפגשים אִתם בו כמעט מובטחים. הסיורים לאיתור השימפנזים פועלים במתכונת דומה לזו של הגורילות ויש להזמינם מראש. כיוון שבדיוק חזרנו מהטרק וכיוון שאנו ספונטניים מטבענו לא הזמנו מקום אבל החלטנו לנסות את מזלנו. יום למחרת יצאנו לפארק הלאומי Kibale ובמזל הגענו בדיוק בזמן שהסיורים יצאו.

מחכים לרכב שיתמלא בדרך לפארק הלאומי Kibale

העובדים בפארק הביטו בנו כתימהוניים ולא היו בטוחים איך להתייחס אלינו – הגענו ברגע האחרון וללא הזמנה. אנחנו מחייכים אליהם והם מחייכים אלינו בחזרה ומסכימים שנצא לאתר שימפנזים. המזל מאיר לנו פנים ואנו יוצאים עם מדריכה אישית רק לשלושתנו – המדריכה הטובה ביותר שהייתה לנו עד כה, שלא רק סיפרה לנו על השימפנזים אלא גם הדגימה לנו איך הם מתנהגים ורצה אִתנו אחרי השימפנזים כדי שנוכל לראות אותם מקרוב.

עדיין לא שימפנזה אמתית: בכניסה לפארק הלאומי Kibale

לפני שמגיעים לשימפנזים, לומדים על היער ועל הצמחים והעצים שבו

אחרי כשעה הליכה אנחנו מגלים את היצורים האלו שדומים לנו כל כך. בדומה לגורילות, גם השימפנזים קרובים לנו יותר מכל חיה אחרת מבחינה התפתחותית. הבעות הפנים שלהם דומות לשלנו אף יותר מאלו של הגורילות ובעיקר הגוף הארוך שלהם.

איך אפשר שלא לאהוב אותם?!

תוהה על דברים ברומו של עולם

אחד מזקני השבט - כבן 47

חוויית הצפייה בהם שונה לחלוטין מהחוויה עם הגורילות. השימפנזים פעילים מאוד, זזים כל הזמן ומשמיעים המון קולות. הם נמצאים מסביבך ומעליך כל הזמן, בפעילות מתמדת, מטפסים על העצים וקופצים בין ענפים.

אוכלים פֵּרות ומחכים לנקבות

כשהם מעלינו לפעמים הם עושים את הצרכים שלהם עלינו ואנו בורחים במהרה. מדי כמה דקות הם מתחילים להשמיע קולות: האחד מתחיל והשאר עונים לו וכל הקבוצה מתחילה לקפוץ בין ענפי העצי כך שמתחיל בלגן שלם עד שהכול נרגע שוב.

לכל קבוצת שימפנזים יש זכר אשר מנהיג את הקבוצה, בוחר היכן יאכלו ונלחם באויבים והוא נקרא זכר אלפא. לכל זכר אלפא יש גם סגן.

מנקים אחד את השני ופולים כינים

אצל הנקבות קיימת היררכיה גם כן ויש ניסיון תמידי לשפר את המעמד החברתי. יש תחרות קשה על הנקבות "המבוקשות" וכאשר נקבה כזו נמצאת בסביבה, הזכרים עומדים דום ומקווים לקבל את מבוקשם. הנקבות המבוקשות מצדן יכולות לבחור מי מוצא חן בעיניהן ועם מי הן ירצו להיות.

הם אוכלים בעיקר פֵּרות אך לפעמים הם גם צדים קופים אחרים בדרכים אכזריות וקשות למדי.

היי! שימפנזים לבנים!

אנחנו מבלים אִתם יותר זמן מהרגיל, מוקסמים מהם ומתקשים להיפרד מהחיות הכל כך אנושיות האלו. אנחנו חוזרים לשער הפארק ומודים שוב לעובדים בפארק שאפשרו לנו לצאת לסיור, למרות שהגענו לא מוכנים.

בדרך חזרה ל-Fort Portal אנו זוכים לטרמפ עם זוג סינים שעובדים בסלילת הכבישים באזור. בעשורים האחרונים עבודות תשתית רבות במדינות אפריקה מבוצעות על ידי הסינים וכמעט בכל מקום פוגשים בהם. באתיופיה במקומות רבים המקומיים חשבו שאני סינית, כי אלו האנשים הלבנים היחידים שהם מכירים.

בדרך חזרה אנחנו שמים לב לפתע לשדות התה העצומים באזור. מדובר על שטחי ענק של גידולי תה המיועדים ברובם לייצוא. אנחנו מגיעים ל-Fort Portal וקונים מתנות למשפחות בארץ. בחור אוגנדי מצטרף אלינו ועוזר לנו למצוא מזכרות בחנויות מקומיות.

מישהו זקוק לטרנזיסטור?!

אוכלים Matoke ושעועית עם החבר האוגנדי החדש שלנו ב- Fort Portal

אנחנו מבקשים ממנו למצוא לנו חנות למוזיקה מקומית. הוא לוקח אותנו לחנות כזו והשיר הראשון בדיסק הוא Wale-Wale – השיר הכי מושמע בקניה כיום והאהוב עליי ביותר בסוואהילית. לפני שנפתלי ואברהמי הגיעו לאוגנדה שלחתי להם את השיר כדי שייכנסו לאווירה, וכשהם שמעו אותו כעת – הם התחילו לרקוד ולשיר יחד עם המוזיקה. החבר האוגנדי החדש שלנו התלהב ותהה איך אנחנו מכירים את השיר: "מה? משמיעים את השיר בישראל?!" הוא שואל אותנו. "בוודאי!" אנחנו עונים לו "בכל תחנות הרדיו".

השיר Wale-Wale

כשאנחנו מחכים לאוטובוס שייקח אותנו ל-Kampala אחד מהעובדים באוטובוס מבקש מאברהמי את ידי. כאילו הוא המחליט! הוא מציע לאברהמי 10 פָּרות עבורי ששווי כל אחת מהן היא מיליון שילינג אוגנדי ועוד מיליון שילינג! אברהמי שוקל את ההצעה – אולי זה יעזור לו במימון הטיול?

המרבה במחיר הוא הזוכה! האוטובוס ב-Fort Portal לקמפלה

מָרַבּוּ נחים על העצים ב-Fort Portal

עד שהוא מחליט, נפתלי ואני הולכים לאחד מה-Chapatiman כדי שיכין לנו Rolex אחרון לדרך. הוא עושה זאת במהירות ובמיומנות מדהימה ואנו מקבלים עוד טיפים כדי להכין זאת בעצמנו.

ה-Chaptiman ב-Fort Portal מכין עבורנו Rolex

הנסיעה לקמפלה אורכת ארבע שעות ואנו מגיעים לעיר מאוחר בלילה ומשם ממשיכים ישירות לאנטבה. באופן מפתיע, אנטבה מלאה למדי ורק אחרי כשעה של הסתובבות בעיר באמצע הלילה, ובעזרתם של שני בחורים שהכרנו במיניבוס שרק סיימו משמרת, אנחנו מוצאים מקום להניח בו את הראש לכמה שעות.

אחרי קניות בשוק של אבוקדו מתוק, יָאם (בטטה אפריקאית), בננות ירוקות ל-Matoke וכמובן צ'פאטי, אני מלווה את נפתלי ואברהמי לשדה התעופה.

אבוקדו ירוק ומתוק בשוק באנטבה

Chapatimen באנטבה מכינים עבורנו כמות מסחרית של צ'פאטי

הם עוזבים, אני נשארת: בשדה התעופה באנטבה

תם ונשלם עוד פרק באפריקה. היה זה פרק מיוחד במינו – מלבד קשר קרוב עם אנשים שחורים, הצלחתי גם ליצור קשר חדש וקרוב עם האחים שלי וכעת אנו יכולים לפתוח פרק חדש ביחסים בינינו – לא רק יחסים המבוססים על קרבה משפחתית אלא כאלו המבוססים על זיכרונות משותפים, חברות והנאה זה מזה.

#Uganda #Africa #Entebbe #kampala #Matoke #Posho #Ugali #Kisoro #Mgahinga #trekking #Habituation #Gorilla #Silverback #yam #LakeMutanda #Mzungu #Chapati #Chapatiman #Rolex #MtSabinyo #MtMuhavara #MtGahinga #DRC #Congo #Rwanda #Bambok #Bodaboda #QueenElizabeth #Katunguru #Kabale #MweyaPeninsula #Treeclimbinglions #Matatu #LakeEduard #LakeGeorge #UWA #Gamedrives #Leopard #Warthogs #Buffalo #Elephants #Hippos #Cobs #LakeMahoma #Kasese #RwenzoriMountains #MahomaNatureTrail #Mihunga #Museveni #YoweriMuseveni #NyabitabaCamp #FortPortal #Kibale #Chimps #Chimpanze #WaleWale #יאם #צפאטי #קונגו #רואנדה #אוגנדה #קמפלה #אפריקה #טרק #במבוק #אגםאדוארד #אגםגורג #בפאלו #היפופוטם #היפופוטמים #פילים #שימפנזים #שימפנזה #גורילה #גורילות #קיסורו #הביטואציה #אגםמוטאנדה #רולקס #Rwenzorimountains #warthog #Tooro #מרבו