היי דרומה

המדינה הראשונה שביקרתי בה באפריקה הייתה דרום אפריקה ושם התחיל סיפור האהבה שלי ליבשת. למרות שביקרתי מאז במדינות שמצאו חן בעיניי יותר, שהיו בעיניי יותר "אפריקאיות", שיכולתי יותר לדמיין את חיי בהן - אהבה ראשונה אף פעם לא שוכחים ודרום אפריקה, ובמיוחד האנשים המיוחדים שפגשתי בה, המשיכו לחיות בלבי.

כבר חודשים שההורים שלי ואני דיברנו על ביקור שלהם באפריקה ופסח נקבע כתאריך היעד. ומה לגבי היעד הגאוגרפי? הרי אפריקה גדולה!

דרום אפריקה נראתה לי כיעד המושלם לטיול עם ההורים - ניתן לנוע בה בקלות רבה ובאופן עצמאי עם רכב פרטי, אפשרויות הלינה רבות ואיכותיות וכמובן - יש בה מגוון גדול של בעלי חיים, טיולים ברגל, חופי ים, הרים גבוהים ואנשים חמים ומיוחדים - הכול מהכול. עבורי - זו הייתה הזדמנות לתרגל את כישורי ההדרכה ולהשתמש סוף סוף בידע שצברתי בקיץ האחרון בקורס ההדרכה שלמדתי בו שם.

אני עוזבת את קניה האהובה עליי בעצב רב אך מבטיחה לעצמי (ולחבריי החדשים שהכרתי בחודשים אלו) שעוד אשוב. המחשבה הזו מרגיעה אותי במעט וגם עכשיו, אני רוצה להאמין שעוד אשוב לפגוש את חבריי הטובים מקניה: נתן מ-Ngusishi, גדעון מ-Kitale, דוד ממומבאסה, אהרן מ-Kampi Ya Samaki ועוד רבים אחרים.

אני חוצה את הגבול לטנזניה ונוסעת היישר ל-Dar es-salaam, לחופי האוקיינוס ההודי, עם אוכלוסייה הודית גדולה ומשגשגת והרבה שלווה, יחסית למומבאסה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעיר הגדולה בטנזניה.

בימים הספורים שביליתי בעיר גיליתי שהטנזנים מתוקים להפליא ותמיד מוכנים לעזור. יש בהם משהו עדין יותר מהקנייתים, לטוב ולרע. הם אינם כה חברותיים וקצת יותר מנומסים. רבים מהם אינם יודעים אנגלית והייתה לי הזדמנות להשתפשף בסוואהילית.

אני ממריאה מ-Dar es-salaam ליוהנסבורג ומגיעה היישר לביתם של משפחת אביאני - שרון, רויטל, איתמר, אבינועם ואביחי. הגעתי אליהם לפני כשנה במזל, בביקורי הראשון בדרום אפריקה ובאפריקה בכלל. הייתי מפוחדת אז מאינסוף האזהרות שקיבלתי לגבי דרום אפריקה. מה לא אמרו לי: ישדדו אותך, ירצחו אותך, יאנסו אותך...

מרגע שנכנסתי לביתם הרגשתי כאילו הייתי בביתי שלי ובמהרה הם הפכו להיות המשפחה השנייה שלי.

משפחת אביאני ואני, בביתם ביוהנסבורג. מימין לשמאל: אביחי, רויטל, אבינועם, שרון ואיתמר

דרכם הכרתי את בארי שצייד אותי באמצעי הגנה שונים לטיול, ייעץ לי היכן לבקר (והיכן לא...), הציע את עזרתו בכל עת והפך לחבר קרוב, שידעתי שיבוא לחלץ אותי מכל צרה שאקלע אליה, לא משנה איפה אהיה. אחרי שבת אצל משפחת אביאני, אימא נוחתת ביוהנסבורג! אבא יגיע רק בהמשך ובינתיים לאימא ולי יש זמן איכות של אימא ובת.

אנחנו נוסעות לפארק הלאומי Royal-Natal, חלק אחד בלבד משרשרת הרי ה-Drakensberg במרכזה של דרום אפריקה: הרים בגובה של למעלה מ-3,000 מ' אשר נמתחים מצפון לדרום ומציינים את הגבול בין דרום אפריקה למדינת הקטנה - Lesotho, מובלעת בתוך דרום אפריקה.

באזור ה-Drakensberg קיימות אינספור אפשרויות לטיולי יום, טרקים ארוכים, אתרי קמפינג רגועים ועוד. חלק מהשבילים מסומן היטב, חלק פחות ובכל מקרה מדובר באזור פראי לחלוטין. החלק של Royal-Natal מפורסם במה שנקרא - The Amphitheatre תצורה של הרי גרניט חדים שנראית כמו אמפיתאטרון של הטבע. אימא ואני ישנות בקמפינג השלו והמתוחזק היטב Mahai Rest Camp בתחתית ה-Amphitheatre.

The Amphitheatre and Thukela River

משם אנחנו יוצאות לטיול יום ל-Thukela Falls, המפלים האדירים שנשפכים מראשו של הרכס בגובה של כ-950 מ'.

אחד הנקיקים בדרך ל-Thukela Falls

הטיול למפלים מגיע לתחתית ה-Amphitheatre, וביום למחרת אנחנו מטפסות עד לראשו של המצוק בגובה של 3,254 מ' (הנקודה הגבוהה במצוק) בעזרת סולמות ויתדות.

העלייה בסולמות לראש ה-Amphitheatre והנוף הנשקף מראש הסולמות

אנחנו עומדות בראש המפל ומתבוננות למטה. הברכיים רועדות מהגובה ומהנפילה החדה מטה ואנחנו מרגישות קטנות-קטנות לעומת הטבע העצום הזה. אנחנו רואות ציפור עפה לה מעל התהום הזו וחושבות כמה זה קל עבורן לרחף כך ואילו אנחנו עומדות מפוחדות על שפת המצוק.

מצוקי הגרניט הענקיים הבונים את ה-Amphitheatre מהנקודה בה נשפכים Thukela Falls

אימא ואני בהנקודה הגבוהה ב-Amphitheatre

מכאן אנחנו נוסעות לצפון-מערב לפארק לאומי נוסף בשם Golden Gate. פארק עם מצוקי גיר אדומים ותצורות סלע מיוחדות. בפארק קיימים גם מספר זנים של בעלי חיים כמו ה-Eland (האנטילופה הגדולה באפריקה), Wildebeest, זברות, Duiker, Springbok (אנטילופות קטנות) ועוד רבים אחרים.

תצורות הסלע השונות בפארק Golden Gate ופרח יפה שמצאנו בדרך

משם אנחנו יוצאות לטרק של יומיים שנקרא ה-Rhebok Trail, טרק מסומן היטב שניתן לצאת אליו בצורה עצמאית ללא מדריך. היום הראשון עובר דרך תצורות הסלע השונות לצד נהרות וברכות מים מקסימות ומגיע בסופו לבקתת Rhebok, לצד נחל קטן וחלקת דשא גדולה. בבקתה זו אנחנו מבלות את הלילה. אנחנו מדליקות מדורה כדי לבשל, ובתור מי שהורגלו לבשל על גז או להסתמך על גברים שיבעירו אש, אנחנו מגלות שזה לא כל כך פשוט.

Rhebok Hut

ביום השני לטרק אנחנו מאבדות את הדרך ורק אחרי כמה שעות של התברברויות, אנחנו עולות על השביל הנכון ומטפסות מעלה מעלה לתצפית המשקיפה על Leshoto מצד אחד, ועל דרום אפריקה מהצד השני. אחרי יום ארוך של חוסר וודאות ובלבול אנחנו שואפות את האוויר הקריר שבראש התצפית, שמחות שהצלחנו להגיע עד הלום, וממהרות לרדת לאתר הקמפינג Glen Reenen, שם התחלנו את הטרק.

בדרכנו לתצפית, שמחות ומאושרות שמצאנו את השביל הנכון

אימא ואני בראש התצפית ומאחורינו Leshoto

אנחנו עוברות בדרך באגם קטן שנוצר על ידי סכר. בדרום אפריקה אין אגמים טבעיים, אך יש מאות סכרים בנויים שיוצרים אגמים יפהפיים והם אלו שמספקים מים לתושבי דרום אפריקה. בשנתיים האחרונות חוותה דרום אפריקה בצורת קשה והאגמים הללו מלאים עד כדי 30% בלבד. זהו מצב מסוכן שעלול להשאיר תושבים רבים במדינה ללא אספקת מים.

מיד אחרי האגם הקטן אנחנו נכנסות לתוך ערוץ נחל קטן, עם קירות גבוהים ומצוקים חדים. בסופו ברכת מים משגעת, ברכת שחייה של ממש. כבר מאוחר ונעשה קריר אך אני לא יכולה לוותר על התענוג, במיוחד אחרי יום כזה, וקופצת מיד למים!

ערוץ הנחל הקטן עם סלעי הענק וברכת המים המפנקת שבסופו

Glen Reenen, אתר הקמפינג, שמזכיר לנו יותר מראות משווייץ ולא מאפריקה, נמצא כמה דקות מאִתנו במורד השביל.

אתר הקמפינג, Glen Reenen

כשאנחנו מגיעות לאתר הקמפינג אנחנו מגלות שבסוף השבוע הנוכחי נערך מרוץ אופניים בפארק ואחד מרוכבי האופניים מתחיל לדבר אִתנו. מניסיוני, הדרום אפריקאיים ממוצא אנגלו-סקסי הם אנשים חברותיים מאוד ואוהבי שיחה. הם תמיד מתעניינים ורוצים לדעת עוד ועוד.

ישנה חלוקה גסה של הקבוצות האתניות העיקריות החיות בדרום אפריקה:

לבנים אפריקנרים - אלו היו המתיישבים הלבנים הראשונים שהגיעו מהולנד במאה ה-17, מהם צמחה גם שפת האפריקאנס, אחת השפות המדוברות בדרום אפריקה היום, והיא ערבוב של הולנדית, פורטוגזית ושפות נוספות;

לבנים ממוצא אנגלו-סקסי - אלו צאצאי המתיישבים הבריטים שהגיעו במאה ה-19 ושפת האם שלהם היא אנגלית;

שחורים - אלו נחלקים לאינספור קבוצות ושבטים, הגדול שבהם הוא הזוּלוּ שחי בעיקר לאורך חופי האוקיינוס ההודי ובאזורים הקרובים לו (במחוז שנקרא Kwazulu-Natal);

צבעוניים - זוהי הגדרה שהתפתחה במהלך שלטון האפרטהייד כשכל אדם היה מחויב להשתייך לקטגוריה כלשהי ואלו הם בני גזע מעורב. רובם חיים כיום במחוזות Eastern Cape ו-Western Cape בדרום המדינה.

מפת המחוזות של דרום אפריקה

ולענייננו - ג'סטין, הבחור הלבן ממוצא אנגלו-סקסי, זה שפגשנו באקראי בפארק, נדהם כשסיפרנו לו שטיילנו לבד בהרים בפארק. מבחינתנו, העובדה כי הוא יכול לרכוב יותר ממאתיים ק"מ ביום במרוץ אופניים היא לא פחות פלא!

אנחנו מגלות שהוא יהודי ושבנו למד בבית הספר ביוהנסבורג, ששרון ורויטל אביאני מלמדים בו. עולם קטן למרות הכול. אנחנו מגיעים לדבר על מצב היחסים בין השחורים ללבנים במדינה, היכרות ראשונה עבור אימא למציאות המורכבת המסתתרת מתחת לפני השטח. "הם שונאים אותנו" הוא אומר, וחוזר על זה שוב "הם כולם שונאים אותנו".

סביר להניח שלא כל השחורים שונאים את כל הלבנים ולהפך, וישנם סכסוכים רבים גם בין הלבנים בתוך עצמם (סכסוך ארוך שנים בין המתיישבים ההולנדים, עובדי האדמה לבין המתיישבים הבריטים) ובין הקבוצות השחורות השונות. אך אין זה משנה, זוהי התחושה שמסתובבים אִתה תושבים רבים במדינה והיא מורגשת אצל מי שמתרועע אפילו רק לרגע עם המקומיים. יש תחושה של מתח תמידי במפגש בין אדם שחור לאדם לבן. זהו מתח, כך גיליתי ברגע שיצאתי לטייל במדינות אחרות באפריקה, שאינו קיים במקומות אחרים. עבור אימא זו הפעם הראשונה שהיא נחשפת למתח הזה, נושא שעוד ידובר בינינו ויטריד אותנו רבות בהמשך הטיול שלנו.

את הלילה האחרון לפני הנסיעה ליוהנסבורג, כדי לאסוף את אבא שחובר אלינו מהארץ, אנחנו מבלות בבית לחם (הדרום אפריקאית), אין לה שום קשר לבית לחם הישראלית והיא נקראה כך בעיקר בגלל שדות החיטה הרבים באזור. אנחנו מתיידדות עם בעלת המקום ששואלת אותנו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשווה בינו לבין הסכסוך של הלבנים עם בני הזוּלוּ. היא אומרת שאם רק יכלו לגרש או להרוג את כולם (כמו שאנחנו היינו שמחים לעשות עם הפלסטינים לטענתה), חיינו היו קלים יותר. אימא ואני קצת בהלם שאישה כל כך נחמדה ועדינה מתבטאת בצורה כה קיצונית אך כמו שידוע לנו גם בארץ, סכסוכים עקובים מדם מביאים אנשים לדעות ולמעשים קיצוניים.

אנחנו נוסעות לאסוף את אבא ושלושתנו מתחילים פרק חדש.

אנחנו מתחילים בנסיעה ארוכה לעיירה בשם Phalaborwa, הנמצאת במחוז Limpopo, בצפון-מזרח המדינה. Phalaborwa הייתה "עיר הבית" שלי והמקום שהייתי מבלה בו כל סוף שבוע שני, בזמן קורס המדריכים שלמדתי בו, מרחק של חצי שעה נסיעה מהמחנה שביליתי בו את השבוע.

בעל האכסנייה, ג'יימס, הפך להיות חבר קרוב ומעין אבא. רציתי שההורים שלי יכירו עוד אדם מיוחד בדרום אפריקה שדאג לי כאילו הייתי בתו. הוא תמיד דאג שאשן תחת קורת גג (ולא באוהל), במחיר סמלי של לינה בשטח, והיה משוחח אִתי רבות ומעודד אותי לפני מבחנים גדולים בקורס.

ג'יימס ובת זוגתו וכן כלבתו האהובה קרוקודייל, יחד איתי וההורים, באכסנייה שלו ב-Phalaborwa

Phalaborwa נמצאת על גבולת שמורת Kruger, הפארק הלאומי הגדול והמפורסם בדרום אפריקה לצפייה בבעלי חיים, ולכן היא מהווה שער כניסה לפארק. היא הוקמה כעיירה עבור כורי המחצבים באזור. המינרל העיקרי המצוי שם הוא נחושת (Copper) אך יש גם כמויות נכבדות של ברזל, זהב, מיקה, מגנטיט וניקל. כמה קילומטרים ממרכז העיר נמצא מכרה נחושת ענק, הבור הגדול ביותר באפריקה מעשה ידי אדם, ברוחב של 2,000 מ'!

מכרה הנחושת הגדול ב-Phalaborwa

אחרי לילה אצל ג'יימס אנחנו הולכים לתצפית על המכרה הענק הזה ונכנסים לשלושה ימים לפארק הלאומי Kruger. מדובר כאמור, בפארק הגדול בדרום אפריקה והוא אכן פארק עצום - כ-20,000 קמ"ר, כגודלה של מדינת ישראל. החלק הדרומי הוא בעל הצפיפות הגדולה ביותר של בעלי חיים (הכוונה ליונקים הגדולים) ואילו האזור הצפוני של הפארק, אזור צחיח עם מעט גשם, נחשב טוב לצפייה בציפורים ולאלו שרוצים לברוח מההמון. הפארק כולו מגודר בגדר חשמלית ובתוך הפארק יש מחנות שאפשר לישון ולאכול בהם ובעיקר להסתובב באופן חופשי, בלי חשש מבעלי חיים מסוכנים. בכל מקום אחר בפארק אסור לצאת מהרכב, אלא בליווי מדריך נושא נשק. מדיניות ההפרדה הזו ייחודית לדרום אפריקה. במדינות אחרות באפריקה החליטו (בין אם משיקולים כספיים ובין אם משיקולי סביבה) לא לגדר שמורות טבע ולמעשה ניתן "לפגוש" באיזה פיל בכל מקום! לעומת זאת, בדרום אפריקה החליטו ליצור הפרדה מוחלטת בין בעלי חיים לבני אדם ולכך יתרונות וחסרונות כמובן. הבעיה העיקרית קשורה בחיות נודדות או כאלו שצריכות מרחבי מחיה גדולים. דוגמה ברורה לאחרון היא כלבי הבר (Wild Dogs) שזקוקים לשטחי מחיה גדולים (כל להקה תופסת שטח של כ-1,500 קמ"ר) ולכן צמצום בשטחים אלו מביא לירידה דרסטית במספרם. כיום נותרו בעולם רק כ-6,600 פרטים. בעיות נוספות קשורות בתקופות בצורת, כמו זו עכשיו, שבעלי חיים אינם יכולים לנדוד כדי לחפש אוכל ומים, או צפיפות גדולה מדי של בעלי חיים בשטח כיוון שאינם נודדים לאזורים מרוחקים. הפילים הם דוגמה לכך וכיום בשטח הפארק Kruger נמצאים יותר פילים ממה שהמערכת האקולוגית יכולה להכיל.

קיים דיון קשה ומורכב בדרום אפריקה בעניין זה: האם יש להרוג חלק מהפילים כדי שלא יביאו להרס של בתי המחיה של בעלי חיים אחרים או שיש לתת "לטבע לעשות את שלו" (אם כי חשוב לזכור כי האדם כבר התערב בטבע ולכן המערכת אינה טבעית לחלוטין).

בילינו שלושה ימים ושלושה לילות בפארק וזכינו לראות אינספור בעלי חיים. אינסוף להקות פילים, אִימְפָּאלוֹת, ג'ירפות, היפופוטמים, בַּאפָלוֹ, זברות, Kudus, (פומבה במלך האריות) Warthogs ו-Wildebeest.

בסדר יורד: בַּאפָלוֹ, ג'ירפה, פיל, אִימְפָּאלוֹת, Wildebeest, Springbok, Kudu

זכינו לראות אריות במרחק נגיעה ממש - באחד הערבים בדרכנו למחנה נעמדנו בפקק תנועה, ועוד לפני שהבנו מה קורה (ולפני שהספקנו לסגור חלונות), לביאה ואריה, התהלכו לאִטם ליד האוטו שלנו במרחק נגיעה, ולא העיפו אפילו מבט לעברנו. מלך החיות - הוא ואנו לא כלום.

הרגע המרגש ביותר עבורי היה לראות את ה-Wild Dogs. כפי שכבר כתבתי מדובר בחיה נכחדת ומספר התצפיות שלה מועט ביותר. ראיתי אותם בעבר אך רק במרכזי הצלה של חיות נכחדות וזו הייתה הפעם הראשונה עבורי לראות אותם בטבע. הם חיה חברתית מאוד וחיה בלהקות של כ-15-7 פרטים. הם הטורפים עם אחוזי ההצלחה בציד הגבוהים ביותר כיוון שהם צדים את הטרף שלהם כלהקה, תמיד בשיתוף פעולה וכולם שותפים בארוחה לאחר מכן.

Wild Dogs

ראינו המון ציפורים - קטנות וגדולות, ציפורי מים וציפורי קרקע (שדומות מאוד לתרנגולות), אוכלי נבלות וציפורים טורפות, וכמובן עשרות עצים וצמחים, רבים מהם המשמשים כתרופות מקומיות ויש עליהם סיפורי עם שונים.

אחרי כל החוויות העוצמתיות האלו אנחנו שמחים לצאת מהפארק ולמתוח את הרגליים. אנחנו עוברים מגובה של כמה מאות מטרים בלבד מעל פני הים לאזור הררי של כ-2,000 מ'. מאזורי סוואנה לאזורים מיוערים וירוקים.

אנחנו נוסעים ל-Panorama Route, דרך בשטח הררי ובה נקודות תצפית וכמה מסלולי הליכה. אנחנו מבקרים ב-God's Window, ב-Pinnacle, ב-Three Rondavels ויורדים להליכה ב-Blyde Canyon וב-Mac Mac Falls.

מלמעלה למטה בסדר יורד: Mac Mac Pools, The Pinnacle, God's Window, The Three Rondavels, Blyde River Canyon Dam

אנחנו ישנים ב-Graskop, עיירה חמודה בדרך שגם בה ביליתי כל סוף שבוע שני במהלך הקורס והכרתי עוד אדם מופלא בדרום אפריקה - ג'וזף, בעל אכסנייה מקסימה ב-Graskop המשקיפה לעמק יפהפה. הוא אדם משכיל שגדל עם סבו בזימבאבואה ונאלץ לעבור לבסוף לדרום אפריקה. הוא בנה את עצמו לבדו ובעשר אצבעותיו, ללא כל עזרה של משפחה, וכיום הוא מבוסס כלכלית, אך בודד למדי במקום שהוא חי בו. הוא מרגיש מופלה מצד האוכלוסייה הלבנה שהיא ברובה אפריקנרית (וידועה בדעותיה הגזעניות כלפי שחורים) אך גם מרגיש שאינו שייך לאוכלוסייה השחורה "והלא משכילה" לטענתו. אני מצאתי אתו שפה משותפת כיוון שהחשיבה שלו דומה לחשיבה המוכרת לי כאדם מערבי. כלומר, פגשתי אדם המכיר ומבין לעומק את אורח החיים, התרבות וההתנהגות של "החברה המערבית". אני יכולה להבין את טענותיו שאינו מצליח להתקרב "לחברה הלבנה" בעיר. באזורים אלו של דרום אפריקה כמעט ולא רואים לבנים ושחורים מסתובבים יחד ובוודאי לא זוגות מעורבים. האולוכסייה הלבנה בעיר היא אפרקינרית ברובה, הידועה בדעותיה הגזעניות כלפי שחורים. דעות שיש להן שורשים היסטוריים ולצערי נמשכות עד היום.

ג'וזף, ההורים ואני כשמאחורינו העמק הנשקף מהאכסנייה של ג'וזף ב-Graskop

אנחנו חוגגים את ליל הסדר ב-Graskop, באפריקה, ממנה יצאו בני ישראל מעבדות לחירות וכעת אנו כאן מבתוך בחירה, בני חורין. צלחת הסדר שלנו מותאמת לאוכל המקומי ולדיאטה הטבעונית שלנו: במקום ביצה - שקד עגול, במקום זרוע - אגוז מארך.

ליל הסדר ב-Graskop

מ-Graskop אנחנו נוסעים שוב ל-Drakensberg, הפעם לחלק המרכזי ברכס ההרים ומבלים שלושה ימים מבודדים במחנה בלב ההרים בשם Injisuthi. הדרך למחנה קשה ועשרת הקילומטרים האחרונים הם כמעט בלתי אפשריים לרכב פרטי רגיל. המחנה נמצא לרגלי ההרים, עם כ-15 בקתות מרווחות הפזורות בין עצים ומרחבי דשא ענקיים. אין כבישים, אין קליטה סלולרית, אין חנויות והאורות נכבים ב-22:00. שלווה אמתית!

הבקתה שלנו במחנה Injisuthi

אנחנו מבלים את הימים בטיולים רגליים בהרים מסביב:

ביום הראשון אנחנו עושים טיול ארוך יחסית ל-Cataract Valley, עולים לאוכף הנמצא בין שתי גבעות של כ-2,000 מ' ומשקיפים על הרי הגרניט המחודדים של הרי ה-Drakensberg הנמצאים בגובה של יותר מ-1,000 מטר מאיתנו. אנחנו חוזרים למחנה בשבילים תלולים דרך מערות חצובות בסלע.

מטפסים לאוכף והנוף מראש האוכף - הרי ה-Drakensberg מאחורינו

ביום השני אנחנו עולים בשביל שעובר דרך נקיק צר עד ל- Van Heyningen's Pass ולתצפית המדהימה שגם היא משקיפה על הרי ה-Drakensberg הגבוהים.

ביום האחרון, אנחנו עורכים רק טיול קצר ל-Poacher's Stream, הולכים לצד הנחל מצד אחד כשאנו עוברים בתוך שדות ודשא גבוה וחוצים את הנחל לאחר מספר קילומטרים וחוזרים לנקודת ההתחלה.

הולכים לצד Poacher's stream

ביום זה אנחנו כבר יוצאים מהפארק ונוסעים ל-Pietermaritzberg, עיר הבירה של מחוז Kwazulu-Natal וביתם של דקס וסאלי. הכרתי את דקס וסאלי ב-Drakensberg לפני שנה, במחנה Didima, לרגלי Cathedral Peak (בגובה של 3,004 מ'). זה עוד אחד מהמפגשים האקראיים והמדהימים שקרו לי בדרום אפריקה. הגעתי למחנה עם אחת מאותן מוניות שאדם לבן לעולם לא יעלה עליהן בדרום אפריקה. המונית הורידה אותי כמה קילומטרים מהמשרד ובדיוק באותו רגע עברו במקום גורדון ורונה שהציעו לקחת אותי טרמפ. הם היו בהלם שהגעתי במונית עד לשם. במשרד התברר לי שהמחנה מלא עד אפס מקום וכי אין מקום לאוהל הקטנטן שלי. ברגע שגורדון ורונה שמעו זאת, בלי להסס אפילו, הם לקחו אותי אִתם למחנה ונתנו לי להקים את האוהל שלי על החלקה שלהם. אִתם היו חברי משפחה וחברים אחרים - דקס וסאלי, שרון וג'ון וילדיהם ודלין. במהרה הפכתי לחלק מהמשפחה, בלי שאלות בכלל, עוד לפני שהכירו אותי ועמדו על טיבי, כאילו זה דבר טבעי עבורם לאסוף ככה בחורה בדרך ולדאוג לה. הייתי מוזמנת לכל הארוחות והשיחות. והם דאגו שתמיד יהיה משהו טבעוני בשבילי לאכול ודאגו להחזיר אותי עד המקום שישנתי בו ב-Durban, העיקר שלא אעלה על עוד אחת מהמוניות האלו!

מימין לשמאל: דקס, אני, רונה, סאלי, ג'ון, שרון, גורדון ודלין (יושבת) במחנה Didima

שמרתי על קשר עם כולם אך דקס הפך להיות חבר קרוב במיוחד. אולי בגלל הדברים הרבים המשותפים לנו: הוא מורה לגאוגרפיה, שחיין מקצועי, אוהב סביבה ואדם רגיש מאין כמוהו. התארחתי אצלם כבר כמה פעמים ושניהם תמיד מקבלים אותי באהבה ובזרועות פתוחות. ביתם הוא ביתי.

הייתי מוכרחה שההורים יפגשו את האנשים המופלאים הללו. דקס ערך לנו סיור ב-Pietermaritzberg, בשכונות העשירות ובשכונות הפחונים ושוב נפתח הדיון לגבי דרום אפריקה והבעיות הגזעיות שבה. לתייר הממוצע וכלפי חוץ, דרום אפריקה נראית כמדינה מפותחת מכל בחינה שהיא: תשתיות הכבישים ברמה גבוהה מאוד, קיימת תעשייה עשירה ומפותחת מאוד, סופרמרקטים גדולים עם תוצרת מעולה, מבחר עצום של פֵּרות וירקות, מים נקיים בברזים, היצע גדול של מסעדות ובתי קפה מודרניים לחלוטין ואפשרויות לינה זולות ויקרות - כולם ברמה אירופאית משובחת. אם כן, מהם הדברים שגועשים מתחת לפני השטח? אלו נסתרים מהעין פעמים רבות וקשים להסברה.

במדינה חיות קבוצות רבות ושונות אחת מהשנייה מאוד: 80% מהאוכלוסייה הם שחורים, כ-9% לבנים, 9% צבעוניים ועוד אחוזים בודדים של "אחרים".

במדינה 11 שפות רשמיות (ואלו הן רק מעט מהשפות הרבות הקיימות למעשה), עדות למגוון הגדול הקיים במדינה.

אוכלוסיית השחורים היא הנמצאת בשלטון אך מסיבות היסטוריות, אוכלוסיית הלבנים היא המחזיקה את רוב ההון במדינה. מדובר במדינה שכ-20% מהאנשים בה הם נשאי HIV (הרביעית בעולם מבחינת אחוז מתוך האוכלוסייה), כמעט 7 מיליון איש (הראשונה בעולם מבחינת מספר האנשים האבסולוטי). ליותר מ-30% מהאוכלוסייה אין גישה לשירותים סניטריים ו-36% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. השלטון שלה נחשב לאחד המושחתים באפריקה.

אלו כולן עובדות יבשות אך הן מעידות על מציאות חיים קשה ופערים עצומים בין שכבות האוכלוסייה. אכן מדובר במדינה מפותחת מבחינות רבות, אך הפיתוח הזה אינו נגיש לאחוז גבוה מהאוכלוסייה, מה שבעיניי יוצר את התסכול הגדול ורמות הפשע הגבוהות. בשנים האחרונות קרו רציחות ו"פשעים קלים" כנגד זרים במדינה, בגלל גלי הגירה גדולים משאר מדינות אפריקה, ומתוך חשש של המקומיים שזרים "יגנבו" עבודה מהם. אונסים ורציחות הפכו לעניין שבשגרה, עניין שכבר לא מדובר בו בכלל.

פעמים רבות כשאני מספרת לאפריקאים כי הייתי בדרום אפריקה הם אומרים לי כי "אין כמו דרום אפריקה" וכי זה "המקום הטוב ביותר באפריקה". הם כמובן מעולם לא היו שם, אך היא נחשבת למדינה העשירה באפריקה, מעין "החלום האמריקאי" בגרסה האפריקאית, שאיפתו של כל מהגר. עצוב לי כשאני שומעת זאת כיוון שהם לא יודעים להעריך את השקט והשלווה שיש להם במדינתם ואינם מבינים כמה תחושת שייכות ותרבות הם דברים חשובים (יותר מכל עושר חומרי בעיניי) ובעצם עד כמה דרום אפריקה היא מדינה שסועה וחבולה והחיים בה, גם לעניים וגם לעשירים, הם לעִתים, חיים קשים מנשוא.

מהורהרים ומדוכדכים משהו מהפערים העצומים שראינו במו עינינו, אך נרגשים מטוב לִבם של דקס וסאלי אנחנו עושים את דרכנו לקייפ טאון, שבעיניי היא אחת הערים היפות באפריקה: מצד אחד ההרים שבתוכה ומהצד האחר האוקיינוס המקיף אותה. התחושה בעיר היא של עיר אירופאית לחלוטין, נקייה ומפותחת להפליא. עיר דרום אפריקאית שאפשר להסתובב בה בצורה (יחסית) חופשית וללא חשש מאלימות (וזאת בהשוואה ליוהנסבורג; אך גם כאן במשנה זהירות). מעבר לזאת היא העיר שראיתי בה הכי הרבה תקווה ביחסי שחורים-לבנים. יש שיאמרו שהעיר היא עיר לעשירים בלבד ואינה מייצגת את דרום אפריקה. יש באמירה זו מן האמת כיוון שאכן מדובר בעיר יקרה עם מחירי נדל"ן הגבוהים בדרום אפריקה, בעוד מסביב לעיר משכנות עוני שלא מביישים מדינות עולם שלישי.

אך בכל זאת צומחת שם גם אוכלוסייה שחורה וצבעונית עשירה ויותר חשוב מזה, רואים בה יותר מבכל מקום אחר בדרום אפריקה, קבוצות ילדים מעורבות וזוגות מעורבים. שינויים כגון אלו לוקחים זמן ואולי השינוי הזה מתחיל וצומח בקייפ טאון.

זוג מעורב בשקיעה ב-Camp's Bay שבקייפ טאון

אנחנו ישנים באחת השכונות בעיר אצל אישה בשם רחל, טיפוס מעניין בפני עצמו, שכותבת לנו שלט Shalom בכניסה לבית, מכינה לנו נרות לשבת ובקיאה באיסורי הפסח (בלי לחם...).

הימים בקייפ טאון הם הימים האחרונים של אבא בדרום אפריקה ואנחנו מבלים אותם בטיפוס להר השולחן המפורסם ול-Lion's Head.

ההורים ואני על פסגת הר שולחן בקייפ טאון ו- Lion's Head נראה בבירור ברקע

למעלה: אימא והחופים המזרחיים של קייפ טאון ברקע מפסגת Lion's Head. למטה: אני ואימא מפסגת Lion's Head והר שולחן ברקע.

אנחנו מבקרים ב-Waterfront שהיה פעם נמל עמוס והיום הוא מרכז קניות ובידור הומה אדם, עם אתרי ציון היסטוריים. אחד האתרים הוא פסלם של ארבעת זוכי פרס נובל לשלום דרום אפריקאיים (מה שנקרא Nobel Square): הארכיבישוף Emeritus Desmond Tutu; נלסון מנדלה; FW De Klerk ו-Albert Luthuli. כולם היו פעילים בצורה זו או אחרת לשוויון זכויות לכל תושבי דרום אפריקה ולביטול האפליה הגזעית.

Nobel Square

אימא ואבא מעמידים פנים ששנת 1995 ומדברים ביניהם ב-Waterfront

ביומנו האחרון אנחנו נוסעים לכף התקווה הטובה, מה שנחשב פעם לנקודה הדרומית ביותר באפריקה (למרות שכיום כף אוגלס נחשב לנקודה הדרומית ביותר) ומקום שספינות מסע רבות נטרפו בו בגלל הרוחות החזקות.

הנופים הנשקפים מכף התקווה הטובה והמגדלור הניצב בראש הכף

הכף עצמו מדהים והאוקיינוס משתרע עד אינסוף. בדרך לכף אנחנו עוצרים בעיירה ציורית בשם Simon's Town ובה מושבת פינגווינים. ידעתם שפינגווינים הם חיות מונוגמיות, כמו גם 90% מהציפורים בעולם?!

פינגווינים ב-Simon's Town

אבא חוזר לארץ ואימא ואני נשארות שבוע נוסף. אנחנו מחפשות שקט כהרגלנו ונוסעות שלוש שעות צפונה מקייפ טאון לאחת מהשמורות הפחות מוכרות בדרום אפריקה - Cederberg Wilderness Reserve.

אנחנו מגיעות למחנה המרכזי בשמורה - Algeria. הבקתות כאן פזורות על שטח גדול וכל אחת היא מעין בית עם שטח אדמה לא מעובד סביבו באמצע הטבע הפראי. כל יחידה שונה מהאחרת. אין בית מימיננו ולא משמאלנו ואנו לא רואות אף בית במרחק. רק אנחנו וההרים. וההרים מקסימים.

הבקתה שלנו (הלבנה) מסתתרת בין העצים ב-Cederberg Wilderness Reserve ושקיעה מפתח הבקתה

מדובר באזור על גבול המדבר והנוף הוא מדברי, קרקע חומה מכוסה בצמחייה ירוקה ודלה יחסית. אזורים אחרים בשמורה הם סלעיים מאוד עם דרדרות אבנים או סלעי ענק. בחלקים אחרים ניתן לראות תצורות מעניינות בסלעים החומים וביניהן - אשת לוט (האפריקאית) שנראית הרבה יותר כמו "אשת לוט" מאשר זו הישראלית ליד סדום.

אשת לוט הדרום אפריקאית

באחד הימים אנחנו הולכות "מהבית" לאורך נהר למשרד הראשי ומשם עולות למפל מים - Middelberg Waterfall. ביום אחר אנחנו עולות בשביל שנקרא Skeurkrans, עלייה של כ-600 מ' עד לפסגה שמשקיפה על כל האזור הגדול של מחנה Algeria - על הפסגות, הסלעים, הצמחייה וההתיישבויות הקטנות.

הנוף הנשקף בעלייה בשביל Skeurkrans

בבקרים ובערבים הרוחות נושבות בכזו חוזקה שנדמה וכולנו נעוף יחד אִתה.

בשמורה יש עוד עשרות שבילים ואפשרויות טיול ואנחנו מצטערות שאין לנו זמן לעשות את כולם. אנחנו עוזבות בעצב חזרה לקייפ טאון ומבטיחות עוד לשוב כדי לבחון את כל השבילים וליהנות מהשקט האינסופי.

אימא חוזרת לארץ, לא לפני שאנחנו עושות עוד טיול אחד אחרון בכף התקווה הטובה.

בטיולנו האחרון בכף התקווה הטובה

אני נשארת עוד כמה ימים בקייפ טאון אצל ניל וג'וס, כדי להתארגן לקראת המסע הבא. זאת משפחה יהודית שאירחה אותי כאן לפני שנה. הם מקבלים אותי בחום ובאהבה כמו בכל הפעמים הקודמות ולמרות שאימא עזבה, בזכותם אני עדיין מרגישה בית.

ניל ואני בדרכנו מטה מהר שולחן

דרום אפריקה והבעיות שבה עולות במחשבותיי כל הזמן. מה הוביל לשנאה הגדולה בין הקבוצות השונות? שנאה שקשה לתאר במילים. מדוע השבר שם גדול מבמדינות אחרות באפריקה? ומה מקורות האלימות שרק הולכת ומתגברת? אני מסיימת לקרוא את "זעקי ארץ אהובה" (Cry, The Beloved Country) מאת אלן פיטון ומתבהר לי יותר ויותר כי השנאה והאלימות היו מנת חלקה של דרום אפריקה עוד לפני שלטון האפרטהייד. אני מהרהרת ביני לבין עצמי כל הזמן מה הביא למצב הזה בדרום אפריקה. אין לי תשובה ברורה ואיני יודעת מה עתידה של המדינה המיוחדת הזו ומה הפתרון המתבקש בה.

חודש עבר בדרום אפריקה ובמשך חודש יכולתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - המשפחה ואפריקה.

ההורים הגיעו מעט מפוחדים לדרום אפריקה וחשבו שיהיו מאוימים כאן אך גילו כי אין פחד ואין ממה לחשוש - מדובר במדינה מדהימה מבחינת נופים, עשירה ומגוונת. הנופים משתנים כל הזמן: רגע אחד אתה בגובה של 3,000 מ' וברגע אחר אתה בגובה פני הים, משתזף באחד מחופי הרחצה של Durban; האנשים שונים אחד מהשני - שחורים, לבנים, צבעוניים (מי חשב שצבע עור זה לא רק שחור-לבן?!). לפעמים נראה לך שעברת לעולם חדש אך בעצם אתה נמצא באותו מקום. מדינות רבות במדינה אחת!

אין ספק כי דרום אפריקה מתמודדת עם אתגרים גדולים אך אלו אסור שיפחידו אתכם או ימנעו מכם לבקר כאן, להפך - בואו והכירו אותם וגבשו דעה משלכם. אם הכול היה פשוט וקל, זה לא היה כל כך מעניין :) וכמובן, תזכו להכיר אנשים חמים ומכניסי אורחים בצורה שלא תיאמן.