לאיגרא רמה

כבר יותר מחודש עבר מאז עזבתי את קניה אך עדיין רבות נותר לספר על פסגות שטיפסתי ואנשים מיוחדים שפגשתי.

אחרי הביקור באגם טורקאנה, האזור היחידי שנותר ברשימה שלי היה מערב קניה (כמובן שהיו עוד אזורים רבים שכלל לא התקרבתי אליהם למרות שרציתי מאוד, בעיקר מפאת הזמן. חוץ מזה, תמיד צריך להיות משהו שלא עושים ולא מספיקים, רק כדי להשאיר "טעם של עוד": שאיפה לפעם הבאה, להשאיר סיבה לחזור ולא לעזוב את המדינה בתחושת מיצוי או מיאוס). מערב קניה אמנם אינו האזור הגדול ביותר בקניה אך הוא המאוכלס ביותר וכן העני ביותר. כאשר מסתכלים על החלוקה למחוזות בקניה, ניתן לראות כי מערב המדינה מחולק למחוזות רבים, וכי מתוך 47 המחוזות במדינה, רובם נמצאים במערב. הם קטנים מבחינת שטח אך מאוכלסים מאוד. בתחילה התפלאתי מאוד לשמוע כי מדובר באזור עני. הרי האזור עשיר בצמחייה, יערות, מים ואדמה פורייה. ממש לא מדובר במקרה של אגם טורקאנה היבש והדל. אנשים שונים נתנו לי תשובה דומה - בגלל הגידול המהיר באוכלוסייה, בעלי הקרקעות חילקו את אדמותיהם בין צאצאיהם הרבים, וכך לכל אחד נותר חלק קטן בלבד. אוכלוסייה גדולה מדיי על שטח קטן, ויכולת מועטה לשנות מיקום.

אני מתחילה את מסעי במערב קניה בטיפוס להר השני בגובהו בקניה - Mt. Elgon (המתנשא לגובה של 4,222 מ' בצד הקנייתי). מ-Nakuru אני נוסעת ל-Kitale, עיירה קטנה הרחוקה כשעה נסיעה מהכניסה לפארק הלאומי Mt. Elgon. אני חולפת בדרך על פני העיר Eldoret, עיר שמתאמנים בה גדולי האצנים של קניה ויחד אִתם אצנים מכל מדינות העולם שבאים ללמוד מהמקומיים. העיר וחלקים נרחבים מהאזור הם ביתם של בני שבט ה-Kalenjin שמהווים 11% מאוכלוסיית קניה, ומתוכם מגיעים האתלטים הטובים במדינה ובעולם. כ-75% מהאצנים הקנייתים נמנים עם בני שבט זה. אני עוד אכיר את בני השבט הזה מקרוב במהלך הטרק ל- Mt. Elgon. אני תוהה מה הופך אותם לאצנים טובים כל כך לעומת שאר השבטים בקניה - האם זה משהו בגנים? במבנה הגוף? בתנאי הסביבה? על פי המקומיים העובדה כי הם חיים בגבהים של למעלה מ-3,000 מ' מאפשרת להם לנשום ביתר קלות. "כשהם יורדים ל-Lowlands, הנשימה קלה עבורם". זו גם ההשערה ששמעתי באשר לאצנים באתיופיה שחיים ב-Highlands. למרות שאני בטוחה שיש סיבות נוספות, זה מספק אותי בינתיים. רק כמה חבל שגדלתי בירושלים הנמוכה…

אני תקועה כמה ימים ב-Kitale. כרגיל, אני מביאה אִתי את הגשם ולא משתוקקת לצאת לטרק כשרטוב. יש לי תחושה מוזרה ב-Kitale. תחושה שהייתה לי בעוד כמה מקומות בודדים בקניה. קשה לי לשים את האצבע על זה, מה זה בדיוק, אבל יש מקומות כאלו שנותנים לך הרגשה של זרות, של חוסר קבלה. תחושה שאתה לא שייך ולא רצוי. זה קשור בצורה שאנשים מסתכלים עליך ומדברים אליך. יכול להיות גם שהכול בראש שלי, אבל בכל זאת יש לי גם חוויות רבות אחרות ושונות מזו. בנוסף, ב-Kitale יותר מבכל מקום אחר שהייתי בו בקניה, יש הרבה ילדי רחוב. מישהו מ-Kitale הסביר לי שהראשונים הגיעו מאזורים צפוניים יותר של קניה, מאזור החופים המערביים של אגם טורקאנה, והשמועה עברה מפה לאוזן וילדי רחוב נוספים הגיעו לעיר. רבים מהילדים ב-Kitale הם כבר הילדים של ילדי הרחוב הראשונים שהגיעו. הם מסתובבים ברחובות Kitale ומבקשים כסף. הם אינם מעוניינים באוכל. הם צריכים כסף כדי שיוכלו לקנות אִתו סמים ואלכוהול. על פי אותו בחור, העיירה והמחוז אינם עושים דבר למיגור התופעה הנרחבת הנמשכת כבר שנים על גבי שנים.

הגשם נפסק והתחזית צופה ימי שמש יפים. אני עולה על Matatu ל-Endebess, כפר קטנטן במרחק של כ-10 ק"מ משער הכניסה לפארק הלאומי. אני יוצאת כמעט בלי מידע על הטרק כיוון שב-Kitale אין מרכז מידע של ה-KWS (מעין רשות הטבע והגנים של קניה) שמנהלת את הפארק. כמו במקרים רבים באפריקה, צריך להגיע עד המקום כדי לקבל איזשהו מידע. משיחת טלפון קצרה עם המשרד בפארק, הבנתי שטיפוס לפסגה וחזרה אמור לקחת שלושה ימים אך אני מגיעה מוכנה לארבעה. באפריקה אי אפשר לדעת.

אני הולכת ברגל מ-Endebess לשער הכניסה לפארק - Chorlim Gate ושם מסתבר שיש דווקא כמה אופציות לטרק ולא רק עלייה וירידה מהפסגה, רובן ארוכות יותר מארבעה ימים. עוד מסתבר שדמי הכניסה לפארק גבוהים פי שניים ממה שחשבתי. כך שאין לי לא מספיק אוכל ולא מספיק כסף כדי לצאת לטרק ארוך. אני בכל זאת בודקת את האפשרויות, ואני יחד עם מדריך בפארק מנסים למצוא פתרון. אחת האפשרויות שהציע לי המדריך הוא לעלות לפסגה בדרך "הרגילה" (דרך לג'יפים - רוב המטיילים מגיעים לפארק ושוכרים רכב של השמורה עד הנקודה שנקראת Road End, כ-30 ק"מ משער השמורה ומנקודה זו מטפסים ל-Mt. Elgon) ומשם ללכת מערבה יותר ולהתחבר ל- Mt. Elgon National Reserve. ההבדל העיקרי בין הפארק הלאומי שהטרק מתחיל בו, לבין השמורה (Reserve) הוא שבשמורה ניתן היתר לאנשים, תחת מגבלות מסוימות, לגור ולגדל צאן ובקר. בתחום הפארק הלאומי אסור לאנשים לגור וכל חיה שאינה פראית אינה מותרת בו.

האופציה הזו מושכת אותי יותר מכולן, כיוון שברור לי שאפגוש בתחום השמורה רועי צאן ובקר מקומיים, שהם כרגיל מעניינים בהרבה מעוד הר שאטפס עליו. את אלו לא אוכל לפגוש בפארק אלא רק בשמורה.

אני מנסה לשכנע את המדריך בשער, שכיוון שהיום האחרון בטרק כלל אינו בפארק הלאומי אלא רק בשמורה, דמי הכניסה לפארק אינם חלים עליי. הוא אומר בתחילה שלא יוכל לוותר לי אך אחרי כמה דקות מתרכך ומנסה לברר. הוא חוזר אליי ואומר: "תראי, בני השבט שלי, ואני ביניהם, מאמינים שהמקור שלנו הוא מארץ ישראל, מהאזור ההוא שלכם. ועם השנים נדדנו לכאן... ובעצם, אני ואת - קרובי משפחה. ולכן השגתי לך אישור. תוכלי לשלם רק על הימים שאת בפארק הלאומי וכשאת בשמורה לא תצטרכי לשלם שום דבר". עוד פעם הישראליות והיהדות הצילו אותי, וזה מאפשר לצאת לטרק ארוך יותר, באזורים מגוונים.

סך הכול אנחנו מסכמים על שלושה ימי טיול ושלושה לילות. היום הרביעי יהיה רק נסיעה חזרה ל-Kitale.

אני מקבלת מדריך ויאללה - סוף סוף יוצאים לדרך. אחרי שהלכתי כבר 12 ק"מ לכניסה לפארק מ-Endebess, יש לנו עוד 15 ק"מ לאזור הקמפינג הראשון.

Silas, המדריך שלי, הוא איש שטח אמיתי. הוא בן להורים שנולדו בתוך הפארק הלאומי והוצאו ממנו בשנות ה-60 כאשר האזור הוכרז כפארק לאומי. לטענתו, הם לא קיבלו כסף או קרקע משלהם בתמורה לקרקע ולרכוש שאיבדו והוריו, יחד עם בני קהילה אחרים, נלחמים עד היום (יותר מ-40 שנה אחרי) כדי לקבל משהו בתמורה.

הוא התחיל את דרכו כ-Porter, כמו מרבית המדריכים. כך סיפר לי גם ג'יימס, המדריך שטיפס אִתי להר קניה (4,999 מ'). תחילה יש לעבוד כמה שנים כ-Porter ורק לאחר מכן עוברים הכשרה, בעיקר תאורטית, כדי להיות מדריכים. הוא הבן הבכור במשפחה, מתוך 10 ילדים, משתי נשים שהיו לאביו. הבן הראשון של האישה הראשונה. הוא בן שבט ה-Kalenjin, אך איננו אצן :).

Silas בתצפית מ- Endebess Bluff

אנחנו מתחילים בהליכה מהירה, בתוך יער עבות עם עצים גבוהים שמזכירים קצת יערות גשם בקונגו, ומטפסים אט אט למעלה. באיזשהו שלב עולים בעלייה תלולה ל-Endebess Bluff. אנחנו צופים משם על הפארק הלאומי, על השמורה ועל פסגתו של Mt. Elgon - היעד שלנו.

הגבול בין הפארק לשמורה ברור - השטחים בשמורה מעובדים ומסודרים - ברור כי יד אדם נגעה בהם. השטחים בפארק לעומת זאת, פראיים לגמרי - לטבע אין גבולות או גדרות.

אני והנוף הנשקף מ-Endebess Bluff מאחוריי

משם נותרו לנו עוד תשעה ק"מ ל-Mtamayoi Campsite. אנחנו הולכים בתוך היער, על דשא פראי שלא נקצץ ועוברים בדרך ליד צואה של פילים. אולי נפגוש פיל אחד? או פילפילון עם אמו? אני מתגעגעת לחיות האציליות האלה, שהייתי רואה מדי יום בזמן קורס המדריכים בדרום אפריקה. פילים ובעלי חיים אחרים כמו Bushbuck, Grey Duiker, Buffalo (אנטילופות קטנות) ובבונים, מסתובבים בפארק באופן חופשי. זה מרגש לפגוש אותם אך עדיף לא להתקרב יותר מדיי, גם אם אינם טורפים, כי אם הם ירגישו מאוימים - הם יתקפו בלי לחשוב פעמיים.

אנחנו מגיעים לקמפינג בלי להיתקל באף פיל. נראה שכבר זמן רב לא ישנו במקום - העשב גבוה ו-Silas קוצר אותו כדי שנוכל לפתוח את האוהלים שלנו. הוא מדליק מדורה כדי להרחיק את בעלי החיים בלילה ובעיקר את עדרי ה-Buffalo שכבר ניתן לשמוע מרחוק. בזמן הזה אני מכינה אוכל לשנינו. בחברה שלנו זו נראית חלוקת העבודה הקלסית בין נשים לגברים - האישה מבשלת והגבר עסוק בעבודה הפיזית הקשה. אך בחברות מסורתיות ובאזורי הכפר בקניה גם כן, החלוקה שונה לחלוטין - האישה אחראית לכל ענייני הבית - היא מביאה מים מהנהר, אוספת עצים למדורה, מבעירה אש, מבשלת ומנקה. הגבר מצִדו, רועה את הבקר והצאן במהלך היום ואחראי במובן הזה "לפרנסה" (אם כי חשוב לזכור כי בימים עברו, לא בהכרח היה מדובר בכסף כמו היום).

אנחנו הולכים לישון תחת שמים בהירים ומלאי כוכבים כששביל החלב נראה בבירור מעלינו, ומתעוררים מוקדם בבוקר כדי להתחיל יום ארוך עד לפסגת Mt. Elgon.

מהקמפינג שישנו בו עד Road End (קצה הכביש, שם מתחילים רוב המטיילים את הטיפוס לפסגה) מפרידים 16 ק"מ. אנחנו הולכים אותם במהירות וככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו יוצאים מהיער העבות לשטח פתוח עם עשב רב וצמחייה נמוכה ופזורה מאוד. בדרך אנחנו פוגשים פקחים של הפארק הלאומי שמזהים פעילות חשודה בנהר שמתחתינו. הם שולפים את הנשק ובלי להסס מתחילים לירות. אני הייתי בטוחה שמדובר ב-Poachers שבאים לצוד בעלי חיים ולסחור בחלקי הגוף שלהם, כפי שקורה בשמורות ובפארקים רבים באפריקה. ציד זה גורם להכחדה גדולה של בעלי חיים מסוימים (פילים וקרנפים הם הדוגמות המפורסמות, אך קיימים בעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים, שלא יהיו יותר אם יימשך הציד). עד מהרה מתברר לי שהם ירו בכלבים שחצו את גבול השמורה לתוך הפארק הלאומי. נכמר לִבי על הכלבים האהובים עליי אך ברור לי גם שהם מהווים איום אמיתי על בעלי החיים הפראיים בפארק. הבעלים שלהם אמורים להשגיח שלא יחצו את הנהר - הגבול הטבעי בין הפארק הלאומי לבין השמורה.

הפקחים ו-Silas בזמן חילופי היריות

אנחנו מגיעים ל-Road End ומתחילים את הטיפוס לפסגת Mt. Elgon. ל-Mt. Elgon מספר פסגות כאשר הגבוהה מכולן נמצאת באוגנדה ונקראת Wagagaiי(4,321 מ'). בצד הקנייתי יש שתי פסגות: Lower Elgonי(4,301 מ') ו-Koitoboosי(4,222 מ'). אנחנו מטפסים ל-Koitoboos על אף שהיא הנמוכה מבין הפסגות ברכס. Silas מסביר לי כי הראות מ-Koitoboos טובה מזו שב-Lower Elgon, כיוון שהנוף מהאחרון מוסתר על ידי Wagagai בצד האוגנדי.

אני בדרך המובילה לפסגת Koitoboos

Silas (משמאל) ומדריכים נוספים בדרך לכיבוש ההר, ברקע - Koitoboos

יחד אִתנו מטפסת קבוצה של רופאים אמריקאיים שמתנדבים בבית חולים ב-Eldoret. הם לא מבינים מאיפה צצנו פתאום. אנחנו חוברים אליהם ומטפסים יחד אל ההר. הטיפוס אינו קשה ואינו תלול, אך ככל שאנחנו עולים בגובה הנשימה נהיית כבדה. בניגוד לבני שבט ה-Kalenjin, אנו לא רגילים לאוויר הדל בחמצן ולרבים מאִתנו קשה יותר לנשום בגבהים של למעלה מ-3,000 מ'. אחרי שעתיים בלבד של טיפוס אנחנו כבר על פסגת Koitoboos. מצד אחד אנחנו רואים את קניה - Kitale באופק, הפארק הלאומי והשמורה המדוברת. מהצד השני - אוגנדה ופסגת Wagagai השולטת בכיפה.

silas ואני על פסגת Koitoboos וברקע - הצד הקנייתי

תצפית מ-Koitoboos לכיוון אוגנדה

הירידה קלה ומהירה - העובדה כי אנו יורדים בגובה ויש יותר חמצן באוויר עוזרת לנו מאוד. הקמפינג למרגלות Koitoboos "רוּחִי" מאוד: יש בו רוחות חזקות ואנחנו מחליטים להתקדם לכיוון השמורה כדי למצוא מקום להעביר בו את הלילה. אנחנו חוצים את נהר Kasawai - הנהר המפריד בין הפארק הלאומי לשמורה ובן רגע אנו מגיעים לעולם חדש. מיד אנחנו פוגשים בשני רועים שגרים בקרבת מקום, והם מזמינים אותנו לישון אצלם בשטח. אנחנו מתקדמים בכיוון שהם מצביעים אליו, ובדרך עוברים בבית גדול עם שטח גדול לפרות ולכבשים. אנחנו פוגשים את בעל הבית, גבר כבן 60 בשם Vincent, רועה את הצאן והבקר שלו. אנחנו מבקשים ממנו לפתוח אוהל בשטח הבית, והוא מסכים בלי להסס לרגע ובלי לבקש אף תמורה עבור השהות שלנו. הוא מיד שולח את בן השכנים (שגרים כמה ק"מ מהם) להביא שולחן וכיסאות מהבית וכמובן צ'אי מחלב טרי-טרי. אנחנו יושבים והוא מוזג לנו כוס אחר כוס של צ'אי. צ'אי בלי סוף... בחיים לא חשבתי שאוכל לשתות כל כך הרבה חלב בלי לחטוף כאב בטן.

Vincent מתעקש שנקים את האוהל שלנו בתוך אחד הבתים הקטנים בשטחו כדי שלא נסבול מהרוחות החזקות בלילה ולא נירטב, אם במקרה יֵרד גשם. כך אנחנו עושים ובבוקר קמים לעוד ועוד צ'אי.

הבית בשטח של Vincent שישנו בו, ו-Silas עוזר לרעות את הבקר

ביתו של Vincent והחצר והמבנים לפרות ולעִזים

אנחנו יושבים עם Vincent לפני שאנחנו יוצאים. אני רואה בבית את אשתו ואת הבן הצעיר שלו, אך הם אינם מתקרבים אלינו ולא באים לשבת אִתנו.

אני שואלת את Vincent, בעזרתו של Silas כיוון שהוא אינו יודע אנגלית, כמה נשים וכמה ילדים יש לו. אשתו שבחצר הבית היא אשתו השנייה, ויש לו ממנה שלושה ילדים. מאשתו הראשונה יש לו שבעה ילדים אך היא עזבה למקום אחר כאשר הוא התחתן עם אשתו השנייה. למרות שהיא כבר אינה חיה בביתו, הוא עדיין אחראי לכל צרכיה ולצרכי כל ילדיו. הנכסים שיותיר אחריו גם הם יתחלקו בין כל הנשים ובין כל הילדים. איך מממנים כל כך הרבה נשים וילדים? Vincent מספר לנו שהוא מוכר חלב מהפרות שלו וכי פעם בכמה זמן הוא מוכר כמה פרות. בדצמבר, חג המולד "והחופש הגדול" בקניה, הביקוש לבשר גבוה מאוד ומחירן של הפרות מאמיר. הבחור התמים הזה הוא איש עסקים, אני חושבת לעצמי.

Vincent מספר לנו כי מי שאין לו פרות בכלל - לא שווה יותר מדיי בחברה הכפרית. כדי לשאת בחורה לאישה, החתן המיועד צריך להעניק מתנה להוריה של הכלה - כמה פרות, חמש לפחות. אז מה עושה מי שאין לו?! נותר בודד עד סוף ימי חייו?! Vincent צוחק ואומר שאם מישהו עני מרוד ורוצה להתחתן בכל זאת, ה-Clan (יחידה משפחתית גדולה, המורכבת מכמה משפחות השייכות לאותו שבט) יערכו אסיפה ויחליטו אם לתרום כמה פרות לבחור המסכן.

ואיך בדיוק מוצאים אישה בתוך השיממון הזה? ולא רק אישה אחת אלא שתיים! אני לא מזהה בית במרחק של קילומטרים משם. "מסתובבים בשטח", Vincent אומר. הוא רועה את הצאן והבקר שלו ומחפש בין לבין. הוא מסתובב בשטח ואם הוא מוצא באחד הבתים בחורה שמוצאת חן בעיניו, הוא ישאל אותה קודם אם תרצה להתחתן, ורק לאחר מכן ישאל את הוריה ויסכם אִתם את "המחיר" (מספר הפרות שהם יקבלו תמורת בתם).

Vincent עם אשתו השנייה ובנו הצעיר. Silas מצד שמאל והמכונה לטחינת Maize לקמח

הגיע הזמן לצאת לדרך וליום ההליכה האחרון בטרק. אך לפני כן Vincent לא מוותר ונותן לנו ליטר חלב כצידה לדרך, ומראה לנו את המכונה שהם טוחנים אִתה Maize (תירס) לקמח כדי להכין Ugali (קמח תירס מעורבב ומבושל עם מים). Vincent מלווה אותנו כמה ק"מ ובדרך אנחנו פוגשים בחור צעיר ונאה. הוא ו-Vincent מתחבקים חיבוק גברי מרוחק אך אוהב. מי זה אני חושבת לעצמי?! Silas אומר כי זהו בנו הבכור של Vincent מאשתו הראשונה. הוא חי בשטח אחר ששייך ל-Vincent ומגדל עבורו Maize. הם לא התראו למעלה מחודש וכעת נפגשו במקרה בדרך. Vincent ממשיך ללכת אִתנו ונפרד לשלום מבנו. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שייפגשו והיכן זה יהיה.

Vincent ובנו הבכור שהוא פוגש במקרה בדרך. רואים דימיון?!

לאחר כמה ק"מ אנחנו נפרדים מ-Vincent לשלום והוא מזמין אותנו מכל הלב לחזור אליו שוב ולהתארח אצלו. עבורו זהו כבוד גדול לארח אותנו וכל מטייל שיגיע אליו - מוזמן גם הוא.

עד הרגע האחרון הוא לא ביקש "תשלום" עבור הלינה אצלו, ושום דבר מהדברים שנתן ועשה, לא היו מתוך מניע נסתר כדי לקבל תמורה חומרית. Silas ואני החלטנו לתת לו סכום קטן וסמלי עבור כל מה שעשה עבורנו, וכאשר נתנו לו את הכסף, הוא היה נבוך מאוד, אמר תודה והבהיר כי באמת אין צורך.

אחרי כעשרה ק"מ אנחנו מגיעים לכפר בשם Laboot. קיימת דרך עפר המגיעה לכפר וקיווינו למצוא בו מכולת קטנה לקנות קצת חטיפים לדרך. אך הזמן היה יום ראשון בבוקר ובני הכפר ברובם היו בכנסייה. אנחנו פוגשים בחור צעיר בשם Moses, בן הכפר ומורה בבית הספר היסודי בו. הוא מספר לנו על המחסור במורים בכפר בגלל מזג האוויר הקשה השורר באזור במהלך החורף, ובגלל הריחוק ממרכז עירוני. בבית הספר לומדים כ-150 תלמידים, המגיעים מ-Laboot ומכל הכפרים בסביבה, אך רק שלושה מורים מועסקים בו. משרד החינוך הקנייתי מסרב לשלם שכר גבוה יותר עבור מורים שיהיו מוכנים להגיע ללמד באזור, מה שסביר שימשוך מורים לשם. מי שמוכן ללמד בכפר הם בעיקר אלו שגדלו בסביבה, אך הם מעטים מאוד. רוב הבוגרים מעדיפים לעבור לערים הגדולות וכמובן לא כולם בוחרים לעסוק בהוראה. Moses עצמו מלמד את כל המקצועות למרות שלמד רק הוראת דת ואנגלית. בלימודי הדת שלו אגב, הוא למד על הנצרות, על האסלאם ועל הבודהיזם, אך שום דבר על היהדות.

הכפר Laboot

Moses מזמין אותנו לארוחת צהריים בביתו מיד אחרי התפילה אך אנו ממשיכים בדרכנו. לא נותר לנו עוד הרבה עד "מרכז הקניות" ש-Silas הבטיח לי (הפעם, אחרי "מרכז הקניות" שאסמאעיל הבטיח, אני כבר לא מצפה ליותר מדי... צ'אי וצ'פאטי יספקו אותי בהחלט) בכפר קטן בשם Iyya.

אחרי הליכה קלה על דרך עפר רחבה אנחנו מגיעים למרכז הכפר - כמה בתים בודדים עומדים בשורה. החנויות במרכז הקניות המדובר סגורות כולן בגלל יום ראשון, אך מחוצה להן יושבות מספר נשים עם ילדיהן ומשוחחות. Silas שואל אותן על מקום שנוכל לאכול בו והן מיד פותחות את דלת ה-Hotel (בקניה, Hotel הוא מקום לאכול ולא מקום לישון) ומכינות לנו צ'אי וצ'פאטי.

בחור צעיר, עם טרנזיסטור קטן ביד, מגיע אליי, לוחץ את ידי ומציג את עצמו כנלסון. הוא מזמין אותי ואת Silas לישון בביתו ולהצטרף לארוחת ערב. הוא אומר שיש הרבה Ugali ומציע שאשתו תלך להביא Sukuma מהשדה כדי להכין Sukuma Wiki. אני ו-Silas נענים בשמחה, ואשתו יורדת לשדה לקטוף Sukuma במיוחד בשבילנו.

אחרי שאנחנו מבלים במרכז הכפר וזוכים להכיר כמעט את כל תושביו וללמוד כמה פסוקים מהברית החדשה, בסוואהילית כמובן, אנחנו יורדים לבית. נלסון הולך עם הטרנזיסטור ביד כל הזמן ומאזין לאיזושהי תחנה ברדיו. זהו הקשר היחיד שלהם לעולם הגדול, אך אני תוהה איזה עניין יש לו להקשיב לחדשות או לדעת על מאורעות בניירובי או במזרח התיכון. אין לו חשמל בבית אך הוא מטעין את הסוללות של הטרנזיסטור בעזרת פאנלים סולָריים.

בחצר הבית - שני בתים עגולים עשויים בוץ - אחד משמש כחדר השינה של ההורים, והשני הוא המטבח עם מקום להבערת אש ומקום הלינה של הילדים. מרכז העניינים האמיתי הוא החצר - תרנגולות, כבשים, עִזים, פרות, כלבים ושלושת ילדיו של נלסון - כולם מתרוצצים חופשי.

אשתו של נלסון ובנו הצעיר בחצר ביתם

מבנה המטבח בחצר ביתו של נלסון. תרנגולות וכלבים בחצר

בנו הצעיר של נלסון מציץ מדלת המטבח

אשתו של נלסון מגיעה לחלוב את הפרות שחוזרות לקראת ערב מהשדה. הבנות הצעירות שולטות ביד רמה בכבשים ובעִזים - הן מכניסות אותן לאזור מוגבה מעל האדמה, ושם הן ישנות בלילה ודואגות שהטלאים הקטנים לא יברחו מהכלוב או ינסו להגיע לאמהותיהן הדואגות.

בנותיו של נלסון שולטות בכבשים ובעִזים בחצר ועושות סדר לקראת רדת החשיכה

הבן הצעיר מתרוצץ לו בין כל אלה בלי כל השגחה או דאגה - חופש מוחלט לגדול ולהתפתח.

בנו של נלסון חופשי ומאושר בחצר הבית

אנחנו אוכלים בערב Ugali ו- Sukuma wiki במטבח, ליד האש הגלויה ובזמן שאנחנו "המבוגרים" מנהלים שיחות משעממות ורציניות על החיים בתוך שמורת טבע - על כך שלא ניתן לפתח דבר בשמורה, לבנות עוד, להביא אנטנה סלולרית, על המגבלות והאיסורים הרבים בגלל הרצון לשמר ולשמור על הסביבה - הילדים מסביבנו נרדמים אחד אחד. אני פורשת גם כן באיזשהו שלב לאוהל שלי. הנשים יישארו אחרי כולם כדי לסדר ולנקות ויקומו בבוקר למחרת, הרבה לפניי, כדי לחלוב את הפרות, להביא עצים לארוחה הבאה, ולהביא מים מהנהר כדי לרחוץ את הכלים.

אנחנו עוזבים בבוקר על Boda-boda (אופנועים שמשמשים כמוניות. תחבורה ציבורית זולה ויעילה בקניה) לכפר Kaposokoin ומיד אחריו לכפר Kimilily - אני, Silas, רוכב האופנוע וכל הציוד שלנו על אופנוע אחד! וזה עוד כלום לעומת מה שחלק מהאופנועים סוחבים - 4 נוסעים, אשכולות בננות ואפילו פרות וכבשים! אין גבול...

מימין לשמאל: רוכב האופנוע, Silas, נלסון ובת הכפר Iyya.

מוכנים לצאת לדרך על האופנוע העמוס

מ-Kimilily אנחנו עולים על Matatu חזרה ל-Kitale, שאחרי הטרק והשהייה בשטח, לא נראית לי כל כך נוראית כפי שהייתה בהתחלה. יש לי כבר מקום קבוע שאני אוכלת בו ארוחת צהריים, מקום קטן שאני שותה בו צ'אי מדי בוקר, ואפילו חבר אחד עם שם ישראלי - גדעון.

מ-Kitale אני עוזבת לעיירה בשם Kakamega ויוצאת משם לטיול ב-Kakamega Forest המכושף - יער הגשם היחיד שנותר בקניה.

Kakamega Forest

למרות שזמני בקניה מתקצר, אני לא מוותרת על ביקור ב-Kisumu, העיר השלישית בגודלה בקניה ששוכנת על גדות אגם ויקטוריה - האגם הגדול באפריקה והשני בגודלו בעולם!

שקיעה באגם ויקטוריה מהעיר Kisumu

פרידה מעובדי המלון בעיר האהובה עליי Nakuru שהייתה בית שני עבורי בקניה

את ימיי האחרונים בקניה אני מבלה ב-Mombasa. עיר החוף והנופש של קניה. למרות שאני ירושלמית, וים זה לא בדיוק הבילוי האהוב עליי, יש משהו בים שנותן הרגשה של חופש וגורם לאנשים להיות שמחים יותר (ואולי רק להיראות שמחים יותר?).

זה נראה לי כמו סיום עם הרבה תקווה ושמחה לשלושה חודשים משמעותיים במדינה הזו שכל כך אהבתי.