מבירא עמיקתא
- Yael Israeli
- Apr 9, 2016
- 11 min read
אני חוזרת מהטרק עם אסמאעיל ל-Maralal, וצריכה להחליט לאן להמשיך משם. כבר הרבה זמן שאני מתכננת להגיע למערב קניה ומתחילה להיות לחוצה בזמן כיוון שעונת הגשמים אמורה להתחיל במרס ואני עוד רוצה לטפס ל-Mt Elgon, הפסגה השנייה בגובהה בקניה שנמצאת בצפון-מערב קניה. עונת הגשמים בקניה (מרס-מאי וכן נובמבר-דצמבר) ממה ששמעתי אינה זמן מומלץ לטייל במדינה – דרכים רבות נחסמות בגלל הגשמים הכבדים, יתושים מגיעים בהמוניהם (ואִתם גם החשש ממלריה) ומי רוצה לצאת לטרקים בגשם?! בטח לא אני!
אחרי ששמעתי מאסמאעיל סיפורים על יופיו של אגם טורקאנה וצורת החיים המיוחדת של תושבי האזור, קשה לי לוותר על ביקור במקום ואני מתחילה לחשוב איך להגיע לשם. אין תחבורה ציבורית מסודרת לאגם טורקאנה, ובאופן ספציפי ל- Loiyangalani, ההתיישבות הגדולה ביותר בחופיו המזרחיים של האגם. כדי להגיע לשם צריך למצוא רכב שבמקרה נוסע לאזור – לעתים אלו רכבים פרטיים של תושבים או של תיירים, לעתים אלו משאיות שנוסעות כדי להביא אספקה לאזור.
חוסר הוודאות וחוסר הידיעה מה יהיה, מלהיבים אותי עוד יותר. אני חייבת להצליח להגיע לשם ולראות את המים הנוצצים של האגם. הרפתקה חדשה בדרך!
לא תכננתי לעלות צפונה לאגם טורקאנה, הן בגלל המרחק העצום שצריך לעבור כדי להגיע אליו והן בגלל הסיפורים אודות המצב הביטחוני הרעוע באזור ומלחמות השבטים התמידיות. אבל אני כבר ב-Maralal... שמונה שעות נסיעה בלבד מהאגם ואני לא רוצה לוותר על ההזדמנות. מדובר בענק עצום – הגדול ביותר בקניה והאגם המדברי הגדול בעולם; אורך קו החוף שלו ארוך יותר מכל קו החוף של קניה לאורך האוקיינוס ההודי ויש בו את אוכלוסיית התנינים הגדולה ביותר באפריקה. האגם נמצא בגובה של בין 300- 500 מטר מעל פני הים.
אני יושבת בחנות של אסמאעיל, עם כל הציוד שלי, מקווה שיעבור רכב שנוסע צפונה. אסמאעיל עושה כמה בירורים ומוצא רכב שנוסע ל-South Horr, מרחק של כחמש שעות נסיעה מ-Maralal, בדרך לאגם טורקאנה. לטענתו של אסמאעיל ושל אנשים נוספים שדיברתי אִתם, לתפוס טרמפ מ-South Horr ל-Loiyangalani יהיה בקלי קלות בגלל פרויקט הפקת החשמל החדש. באזור אגם טורקאנה נושבות רוחות חזקות מאוד ובשנים האחרונות מתפתח שם פרויקט להפקת חשמל בעזרת אנרגיית הרוח. כאשר הפרויקט יושלם הוא אמור לספק חשמל לכל קניה. לטענת המקומיים, אנשי עסקים רבים נוסעים בין South Horr ל- Loiyangalani.
אחרי נסיעה קשה וקופצנית, אני מגיעה ל-South Horr בחושך, ובבוקר מגלה שמדובר במקום קטנטן ויפהפה – מוקף מכל צדדיו הרים בגובה של למעלה מ-2,000 מטר ועצים פרחוניים. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הרכבים שנמצאים בכפר.
אז איך "מוצאים" רכב שנוסע ל-Loiyangalani? אני חוזרת לימי הטרמפים המאושרים שלי בניו זילנד ובאוסטרליה. מה להרים אצבע?! במקום כל כך קטן, עם מספר כה מועט של מכוניות, שמועות עוברות מפה לאוזן, ולפני שאני מרימה אצבע, אני מספרת לכמה שיותר אנשים שאני מחפשת טרמפ ל-Loiyangalani, אולי מישהו מהם יֵדע משהו ואצליח. בינתיים אני הולכת לחפש את מרכז הכפר כדי לארוב לכל רכב שעובר. אני הולכת לאורך "הכביש" – דרך עפר חולית וקשה. אני מגיעה לחבורת גברים היושבת לצד הדרך – מצאתי את מרכז הכפר! הם מזמינים אותי לשבת אִתם ולחכות... למה הם מחכים? מחכים למשיח כנראה...
אני עוצרת ושואלת כל רכב שעובר אך אף אחד לא נוסע צפונה. כולם בכיוון ההפוך ל-Maralal. כולם תוהים מדוע בחרתי להגיע ל-Loiyangalani בדרך זו. מסתבר שממש בחודשים האחרונים נסלל חלק מהכביש המוביל מ-Marsbit (במזרח) ל- Loiyangalani, ורוב האנשים בוחרים לנסוע בדרך זו. לא היה לי המידע הזה אך אני לא מתחרטת בכלל – הדרך מ- Maralal ל-South Horr יפה ומעניינת וכך גם הקטע בין South Horr ל-Loiyangalani. מעבר לזה, לא הייתי בוחרת לחזור שוב ל-Marsabit, אלא אם כן לא הייתה לי ברֵרה.
חייל וחברו בקמפינג ב- South Horr - מי שאמורים להגן עלינו בקמפינג
יום שלם עבר ואף רכב לא נוסע. אני חוזרת לקמפינג שאני ישנה בו ומסתבר שבדיוק נערכת במקום הלוויה לאחד ממנהיגי הכפר. כ-250 איש מגיעים לאירוע. בטוח אחד מהרכבים שמגיעים נוסע ל-Loiyangalani.
אני מתיידדת עם אחד מבאי ההלוויה – רוברט, שמתלהב מכך שאני מגיעה ממקום הולדתו של ישו ובאותה נשימה גם לא מצליח להבין איך זה שאנחנו, האנשים שגרים במקום שישו הגיע ממנו, לא מאמינים שהוא בן האלוהים. "למה?" הוא שואל אותי "למה אתם לא מאמינים בו?". ואני – מה אני יודעת על מה שקרה שם בירושלים לפני 2,000 שנה כשהיהודים לא קיבלו את ישו כמשיח?
אך בלי קשר לישו, רוברט מבטיח לעזור לי למצוא את הרכב שנוסע ל-Loiyangalani ואף מבטיח לערוך את המשא ומתן עם בעל הרכב.
רוברט (מימין) ואני יחד עם בני משפחה נוספים
אנחנו מוצאים את הרכב ובעליו – גבר כבן 70, מי שיתברר לי בהמשך כבנו של המנוח, ואדם מכובד בזכות עצמו – 3 נשים לצִדו, 17 ילדים ביולוגיים, 5 ילדים מאומצים וחבר בפרלמנט הקנייתי בגמלאות. רוברט מדבר אִתו ואני מצליחה להבין שהוא מספר לו שאני מישראל כדי לשכנע אותו לעזור לי. הוא אומר שהרכב מלא לגמרי אך בטוב לבו (הוא מציין את טוב לבו בעצמו – פוליטיקאי או לא פוליטיקאי?!) הוא ישלח מחר את בנו לאסוף אותי. הכול בזכות ישו! אני בטוחה!
שניים מבניו מגיעים יום למחרת לאסוף אותי, יחד עם בחור בשם Moses, אחד העובדים בבית שמצטרף לנסיעה במקרה של בעיה. אנחנו יוצאים לדרך ואחרי כמה שעות בודדות כבר רואים את המים הכחולים-ירוקים של האגם. עדר גמלים מקבל אותנו בברכה ומסביבנו לא רק מדבר חום אלא גבעות ומשטחים רבים של אבני בזלת – עדות לפעילות הגעשית באזור.
Moses (מימין) ונוסע נוסף שאספנו בדרך
אחרי כחצי שעה בלבד אנחנו מגיעים לכפר הקטן Loiyangalani עם בתי האיגלו הקטנים והנמוכים שבו, העשויים מעץ, אדמה ופיסות בד ישנות. למרות גודלו הקטן של הכפר הוא עדיין ההתיישבות הגדולה ביותר באזור, ניתן למצוא בו שתייה קרה וצ'אי מעולה עם ג'ינג'ר.
ב-Loiyangalani ובאזור חיים ארבעה שבטים עיקריים:
Samburu – אותם אני מכירה מהטרק עם אסמאעיל; Turkana – על שמם האגם המפורסם, אם כי רובם חיים לאורך חופיו המערביים של אגם טורקאנה; Gabbra – שבט קטן אך דומיננטי בצפון קניה, ו-El Molo – אחד השבטים הקטנים בקניה שנמצא בסכנת הכחדה.
באופן מסורתי, השבטים Samburu ו- Turkana הם רועי צאן ובקר ובגלל הקרבה הגאוגרפית ביניהם, הם נתונים במלחמות תמידיות בעיקר על שטחי מרעה ומים. תושבי Loiyangalani טוענים כי הם חיים בשלום בעיירה, כמו ביישובים עירוניים מעורבבים רבים בקניה. עם זאת, המתיחות קיימת. ב-South Horr, כפר מובהק של שבט Samburu, פגשתי בחור משבט Turkana שטען שהוא אינו מרגיש בנוח בכפר וכי אם תפרוץ "מלחמה" קטנה כזו, הוא יהיה המטרה הראשונה.
לשבט El Molo הקטנטן יש קשרים חזקים עם שבט Rendille, שעליהם אגלה פרטים עסיסיים ממש בקרוב. הם תלויים מאוד באגם טורקאנה – רוב הדיאטה שלהם מבוססת על חיות מהאגם – דגים, צבים ואף תנינים והיפופוטמים.
לא פגשתי אף אחד משבט Gabbra והדבר היחיד ששמעתי עליהם הוא שהם השבט הדומיננטי במחוז Marsabit (קניה מחולקת ל-47 מחוזות ועניינים רבים מנוהלים ברמה המחוזית ולא הארצית, זאת כדי לאפשר חלוקה שוויונית יותר של משאבי המדינה וכדי למנוע העדפה של שבט אחד על פני שבט אחר) ש-Loiyangalani נמצאת בשטחו וכי הם אגואיסטים הרבה יותר משבטים אחרים ולוקחים את כל משאבי המחוז לעצמם. שמעתי זאת מפיו של בן שבט Turkana ואני לא יודעת אם הדבר נכון. כל קבוצת אוכלוסייה נוטה להגיד כי היא מקופחת לעומת קבוצות אחרות.
ברחובות Loiyangalani אני מצליחה לזהות בעיקר את בני שבט Samburu עם התכשיטים הצבעוניים שעונדות הנשים והשמיכות הצבעוניות (הנקראות Shuka) המכסות את גופם של הגברים, וכן את בני שבט Turkana: הגברים בשבט צובעים את שערם בכחול ומתקשטים בנוצות של יען ושל ציפורים אחרות על הראש, והנשים עונדות עגילים גדולים כסופים.
אגם טורקאנה וגמלים בדרך ל- Loiyangalani
אגם טורקאנה ו-South Island - האי הגדול באגם ושמורת טבע עשירה בבעלי חיים
אני הולכת לארוחת ערב בביתו של חבר הפרלמנט לשעבר – הרבה צ'אי, Ugali (המאכל הלאומי בקניה, אשר עשוי מקמח תירס ומים) ו-Sukuma Wiki (תערובת ירוקים מבושלים העשויה בעיקר מ-Kale). הבית בנוי סביב חצר מרכזית ונראה במידה מסוימת כמו מעון גדול. אני נכנסת לסלון ורואה את ה-Mzee (כינוי לאדם מבוגר או מכובד בסוואהילית) ולידו יושבות שלוש נשותיו. הכול נראה שלו ורגוע כרגע ועושה רושם כי הנשים חיות בשלום אחת עם רעותה, אך אני בטוחה כי מאחורי התמונה היפה הזו מסתתרים כעסים, מריבות, והרבה קנאה.
אני מסתכלת על הנשים האלו ולא מצליחה להבין איך הן מוכנות להיות שותפות ולהתחלק בגבר אחד. "לעולם לא אהיה אחת כזו" אני מבטיחה לעצמי "לעולם לא אשב ככה עם הגבר שלי".
כשעזבתי את Maralal, אסמאעיל טען כי יש סיכוי שאצליח למצוא סירה ששטה מחופיו המזרחיים של אגם טורקאנה לחופיו המערביים – מדובר בכמה שעות של שיט, וחוץ מהעובדה שזו נשמעת לי כמו חוויה מדהימה והרפתקה אמיתית, זה גם יכול לחסוך לי כמה ימי נסיעה טובים כדי להגיע ל-Kitale (שנמצאת במערב קניה, ואני רוצה להגיע אליה כדי לטפס ל- Mt Elgon).
גם כאן אני נוקטת באותה שיטה כמו ב-South Horr כדי למצוא סירה כזו – אני שואלת כמה שיותר אנשים. מתברר לי שאני צריכה להגיע לכפר בשם Moite, כ-100 ק"מ צפונית ל-Loiyangalani. אמנם מאה ק"מ לא נשמע הרבה, אך אין לשם כביש סלול וגם הדרך הקיימת – קשה מאוד. מדובר בנסיעה של כארבע שעות. אני חוששת להגיע למקום כה קטן. ומה אם לא תהיה סירה? האם אתקע ב-Moite עד שיגיע שוב רכב לאזור? ואם אמצא סירה – האם אני יכולה לסמוך על איזה דייג קנייתי שיעביר אותי את האגם בבטחה לצד השני?
כהרגלי אני יושבת לשתות צ'אי ולאכול צ'פאטי ולפתע מגיע בחור בשם דניאל ואומר לי שיש רכב שנוסע ל-Moite – עכשיו! אני צריכה להחליט במהירות! אין זמן לחשוב ולהתלבט יותר מדי. אני מדברת עם הנהג – גֶ'ף, שמעולם לא היה ב-Moite ואין לו מושג אם אוכל למצוא שם סירה ל-Kalokol – הכפר בצִדו המערבי של האגם. אך הוא מבטיח לדאוג לי ואומר כי לא יעזוב את Moite עד שלא אמצא סידור – בין אם זה לחזור אִתם ל-Loiyangalani או לעלות על סירה ל-Kalokol.
Mt Kulal הנמצא מזרחית לאגם טורקאנה ושולט בנוף
אני יושבת מאחור, בחלק הפתוח של הרכב, יחד עם עוד שני בחורים, אחד בן שבט Samburu, והשני בן שבט Turkana. הם יישארו ב-Moite כמה ימים כדי לאסוף נתונים עבור פרויקט של הממשלה. רק בהמשך יתבררו לי פרטים נוספים על המחקר הזה. דניאל, הבחור שבא לקרוא לי ב-Loiyangalani, מצטרף גם הוא לנסיעה "בשביל ההרפתקה". הוא בן שבט El Molo על פי הגדרתו, למרות שאמו El Molo, אביו Gabbra ואחד מסביו היה Turkana. הוא מספר לי כי הוא עובד עבור הממשלה ב-Moyale וכעת הוא רק בחופשה קצרה בבית. אני מתרגשת – כנראה שתמיד תישאר לי פינה חמה בלב למקום הראשון שהייתי בו בקניה ושהכרתי בו את ג'יבריל.
אנחנו נוסעים צפונה לאורכו של אגם טורקאנה. בין אם אמצא סירה ובין אם לאו, זה לא משנה, אני חושבת לעצמי. הדרך משגעת והנוף יפהפה ומלא צבעים – כחול של ים, חום של מדבר, שחור של בזלת ואף מעט ירוק. אני והבחורים מתיידדים ונוצרת בינינו אחווה של אלו שיושבים מאחורה וסופגים את כל הקפיצות והאבק. אנחנו רואים בדרך נשים יושבות על האדמה וחופרות. "מה הן עושות?" אני חושבת לעצמי. החבר'ה מסבירים לי שהן מחפשות מים. כך, יום יום, הן צריכות למצוא מים ולסחוב אותם הביתה. מלחמת הישרדות במלוא מובן המילה – הרי בלי מים אין חיים. מי אגם טורקאנה מלוחים ואינם ניתנים לשתייה.
בדרך עוצר אותנו גבר, לצִדו אשתו ובנם בידיה. הוא מבקש בסוואהילית שבורה תרופה לבעיה בחזה שבנם סובל ממנה. גֶ'ף מספר לי בהמשך כי הם לוקחים אִתם תרופות בדרך כלל ומחלקים למי שצריך או מבקש אך לא הייתה להם תרופה לבעיה שלו. אני חושבת על תנאי החיים הקשים האלו, ללא כל גישה לשירותים רפואיים או מים נקיים, וחוסר היכולת לצאת ממקום כזה. "איך הגבר בכלל יודע סוואהילית?" אני תוהה, "מי לימד אותו? ועם מי דיבר?".
אנחנו מגיעים ל-Moite אחרי כארבע שעות נסיעה, חזרתי לצבעים המקוריים שלי – אני שוב לבנה לגמרי בכלל כל האבק והחול בדרך.
אני יורדת מהרכב ועשרה גברים לפחות מתנפלים עליי ומנסים לשכנע אותי לקחת סירה, שעדיין לא ראיתי שקיימת בכלל, במחיר מופרז. גֶ'ף לוקח אותי לצ'יף של הכפר כדי לקבל מידע אמין. "אני לא סומך על החבר'ה האלה" הוא אומר לי.
הצ'יף של הכפר אומר שסירות לפעמים יוצאות בבוקר, ואם כן, זה עולה רק 500 שילינג. לפעמים? ומה אם מחר בבוקר לא תצא אחת? הוא מזמין אותי בחום (תרתי משמע – אזור טורקאנה הוא אחד האזורים החמים בקניה, במיוחד בעונה זו של השנה) להישאר ומקווה שאצליח למצוא סירה למחרת. אני מסתכלת מסביב. אם Loiyangalani נראה לי כמו מקום קטן ומבודד, אז Moite זה באמת סוף העולם שמאלה. אנחנו יושבים לשתות צ'אי וכולם מעולפים מהחום. הנשים בוחנות אותי במבט שיש בו גם סקרנות וגם איבה שאני לא יכולה להבין אותה.
גֶ'ף מציע לי לחזור אִתם – הם ייקחו אותי עד Laisamis שנמצאת דרומית ל-Marsabit. אני מרגישה ממנו שהוא אינו סומך על האנשים בכפר ואני חושבת על כמות המים שנותרה לי. איך אשיג כאן מים? אלך ואחפש מים כמו שאר הנשים?
גֶ'ף משכנע אותי לחזור אִתם – אִתו ועם רוברט ווילסון שעובדים אִתו. אני מכירה אותם רק עכשיו, לאחר שירדנו מהרכב. אנחנו הופכים להיות חברים במהרה ובמידה רבה אני שמחה להישאר אִתם, אפילו רק בשביל החברה הטובה.
מימין: וילסון, רוברט, גֶ'ף, אני ודניאל
אנחנו עוזבים את Moite, משאירים את שני הבחורים לאיסוף הנתונים. כולנו קצת מרחמים עליהם שהם יצטרכו לבלות את חמשת הימים הבאים בחום הזה, בלי שום אפשרות מילוט למזגן, מאוורר או משב רוח קרירה (הרוחות החזקות באגם טורקאנה חמות גם הן).
הפעם הם דוחסים אותי אִתם מקדימה, למרות שהם כבר שלושה מקדימה ובקלות יכלו לזרוק אותי שוב מאחור. בדרך הם מספרים לי על "איסוף הנתונים" שלשמו הם נסעו כולם עד ל-Moite – בשנת 2017 ייערכו בחירות בקניה וכעת נערך רישום של בעלי זכות הבחירה. במרכזי ההתיישבות יש תחנות רישום ארעיות, שתושבי האזור מגיעים אליהן. התושבים נרשמים בהן כדי שיוכלו להצביע בבחירות וכדי שלממשלה תהיה הערכה לגבי מספר המצביעים הצפוי.
מדובר בפרויקט ברמה ארצית, אך הם עובדים במחוז Marsabit בלבד – מדובר במחוז עצום מבחינת שטח, אחד הגדולים בקניה, אך האוכלוסייה בו מפוזרת לחלוטין ולכן הצורך בהגעה למקומות מבודדים ורחוקים. גֶ'ף, רוברט ווילסון (אשר ממונה על הפרויקט במחוז Marsabit) נוסעים בעצמם לכל יישוב, פוגשים את מנהיגי היישוב, מביאים בעצמם את כל הציוד הנדרש, ובמידה של תקלה – הם יגיעו בעצמם לתקן ולבדוק את הבעיה. בדרכנו ל-Laisamis, נסענו במיוחד לאחד הכפרים שאחת המכונות בו הפסיקה לעבוד. רוברט ווילסון ישבו בעצמם לתקן את המכונה והסבירו לאישה בתחנת הרישום איך לתפעל אותה. אין בהם שום מידה של יוהרה או התנשאות בתור "עובדי הממשל". הם עושים הכול בעצמם, יחד עם האנשים בשטח. הם מספרים לי על הקשיים במחוז Marsabit – מדובר במחוז עצום מבחינת שטח כאמור, אך הוא מקבל משאבים בהתאם לגודל האוכלוסייה שאינה כה גדולה ומאוד מפוזרת. האוכלוסייה ענייה ופרימיטיבית מאוד ותנאי הסביבה קשים – חום כבד רוב השנה, מעט גשם ואדמה לא פורייה. הרכב שאנו נוסעים בו הוא הרכב הממשלתי היחיד שהוקצה למחוז.
מפת המחוזות בקניה. מחוז Marsabit בצפון - אחד הגדולים במדינה
עדיין לא גיליתי את הפרט החשוב ביותר עליהם – אז איזה שבט הם?
שלושתם הם בני שבט Rendille שחי בצפון-מזרח קניה ובעל קשרים חזקים לשבטים בדרום אתיופיה. הם מספרים לי עובדות מדהימות על השבט – הם מאמינים כי הם צאצאים של בני ישראל ואף חוגגים את חג הפסח. "פסח?!" אני בהלם. בפסח הם שוחטים עז, פרה או גמל, עורכים חגיגה גדולה וצובעים בדם פתח של כל בית – זֵכר למכת בכורות שפסחה עליהם. יש להם איסורים מסוימים על אכילת לחם בזמן החג אך הם אינם מחמירים כמונו. אני חייבת להיות שם יום אחד בזמן החגיגות. חייבת!
עובדה מדהימה נוספת שאני מגלה היא שבני השבט דבקים במונוגמיה וגבר רשאי לשאת אישה אחת בלבד. אולי הם באמת צאצאים של בני ישראל?!
אני ותושב Moite שקפץ על ההזדמנות לנסוע ל -Loiyangalani
רוברט מספר לנו בדרך על הסכמי זוגיות חדשים – גברים ונשים לא מתחתנים, אפילו לא חותמים על הסכם אצל עורך דין – הם חותמים על חוזה לזמן מוגבל – זהו הזמן שהם יהיו יחד. ברגע שתמה תקופת החוזה, הם נפרדים. אם שני הצדדים מעוניינים בהמשך הקשר, ניתן לחדש את החוזה לתקופת זמן נוספת. רוברט נמשך למסגרת זוגיות כזו והוא כעת מחפש מישהי שיוכל לחתום אִתה על חוזה. מה זו ההמצאה הזו?! אני תוהה האם זו המצאה של החברה המערבית האינדיווידואליסטית או שמא מדובר בהמצאה אפריקאית.
שקיעה באגם טורקאנה
החושך כבר ירד והשעה מאוחרת. ברור לנו שלא נגיע ל-Laisamis באותו יום. אך לפני שאנחנו עוצרים לישון איפושהו, וילסון מתעקש לעצור באחד הכפרים שכבר כמה שבועות מסרבים להעביר לו את נתוני הרישום שהיו אמורים לאסוף בתואנות שונות. הבעיה העיקרית בכפר זה, כמו בכפרים רבים אחרים, היא שאין תקשורת סלולרית, ואם אנשי הכפר לא יוצרים קשר מנקודה מסוימת שיש בה קליטה – לא ניתן להשיג אותם.
אנחנו מגיעים כשכבר חצות. במרכז הכפר יושבת חבורת גברים המשחקת שש בש וריח האלכוהול מורגש באוויר. הם רואים אותנו וברור שהם בלחץ.
אחד הגברים מגיע לדבר דווקא אִתי, אני מריחה את האלכוהול מפיו, והוא מנסה להסביר לי שלא ניתן לו מספיק זמן כדי לבצע את העבודה וכי אין לו מספיק אנשים. הוא מבקש שאבין אותו ואתן לו זמן נוסף. אני רק מהנהנת בראשי. אין לי מושג מיהו ועל מה הוא מדבר. גֶ'ף אומר לי אחר כך כי הגבר השתוי הזה הוא הצ'יף של הכפר והוא דיבר על הנתונים שהם היו אמורים לאסוף וכנראה לא אספו, וכי סביר שהוא פנה אליי כי ראה אדם לבן והיה ברור לו כי אני ממונה בכירה שהגיעה "לתת להם על הראש".
אנחנו מוצאים מקום לישון ובוקר למחרת מגיעים ל-Laisamis. ביתם של גֶ'ף, רוברט ווילסון. אני ממשיכה מכאן ל-Nakuru, העיר האהובה עליי בקניה כדי לספוג קצת ציוויליזציה (ובעיקר למצוא סופר שאוכל למצוא בו שמפו לשיער :)) ומשם הישר ל-Kitale, לעוד טרק ולהיכרות עם עוד כמה מהשבטים של קניה.
Comentários