Twende?*

"אז מה את אוהבת לעשות?... זאת אומרת, חוץ מכל הטיולים האלה"? שואל אותי אחד מאהוביי האפריקאיים. הוא מנסח את זה כאילו ש"לטייל" זה לא אהבה מספיק גדולה ואני מרגישה כמו באיזו תכנית דייטינג בטלוויזיה. אני מנסה לחשוב מה עוד אני אוהבת לעשות. קצת מתקשה למצוא תשובה טובה מספיק, או לפחות אחת שתגרום לאהוב לִבי לבחור דווקא בי מתוך כל הבחורות היפות והמעניינות האחרות בעולם (או בתכנית הדייטינג :)). "אני אוהבת... לישון! אני ממש חרפנית". כל גבר מחפש אישה שאוהבת לישון, לא? זה מושך לאללה, אני בטוחה. ממש תכונה מיוחדת.

אני מנסה להציל את עצמי מהתשובה הגרועה הזו. "אני אוהבת גם לשחות, לרוץ, לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה". אוף, בערך 90% מהאנשים בעולם יגידו שהם אוהבים לעשות את כל אלו. כמה בָּנָלי מצִדי. אני נזכרת בשיר של שימבורסקה:

"אחדים אוהבים שירה":

"אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות

אוהבים מחמאות וצבע תכלת,

אוהבים צעיף ישן,

אוהבים לעמוד על שלהם,

אוהבים ללטף כלב".

נו, אני אוהבת לטייל. לא מספיק טוב?

בתצפית Imet Gogu שב-Simien Mountains באתיופיה, יחד עם מטיילים אחרים, שכמוני אוהבים לטייל

אני מתכוננת לחציית הגבול לקניה וצריכה להגיש בקשה לויזה מבעוד מועד. מדובר בהליך פשוט למדי - ממלאים פרטים באינטרנט, משלמים עבור הויזה ומקבלים אישור. חותמת הויזה ותוקפה נקבעים במעבר הגבול.

אני דווקא נהנית למלא את הטפסים האלו - השאלות כל כך ברורות ולא ניתנות לערעור. גם במבחנים באוניברסיטה החלק האהוב עליי תמיד היה מילוי פרטיי האישיים: שם פרטי, שם משפחה, מספר תעודת זהות - לא צריך ללמוד, לא לשנן, לא לפתור משוואות מסובכות והתשובות תמיד נכונות!

בטופסי הבקשה לויזה לקניה אני צריכה למלא Occupation (עיסוק) ואני צריכה לבחור מבין רשימה ארוכה של עיסוקים. הכול היה שם, אך אין עיסוק ברשימה שנקרא Traveller או No occupation.

טוב, כנראה שאני בחורה שלא ניתן להגדיר אותה. בינתיים "סטודנט" נשמע כמו עיסוק מכובד ומתאים לגילי.

שיירות גמלים המובילות מלח מ-Afar לשווקים באזור, ובעיקר לעיר Mek'ele, אתיופיה

אני מתיידדת עם הכרטיסן במיניבוס מ-Humansdorp ל-Storms river בדרום אפריקה. הוא שואל אותי מה אני עושה בדרום אפריקה. אני אומרת לו שאני רק מטיילת. הוא מסתכל עליי ולא מבין. "אז את גרה ב-Storms river?"

"לא, אני רק מטיילת. אני עוזבת מחר ל-Knysna".

"אז את עובדת ב-Storms river וגרה ב-Knysna?" הוא שואל שוב.

"לא, לא. אני רק רוצה לעשות שם קמפינג על החוף. שמעתי שמדובר בקמפינג מדהים, ממש על המים".

"אז יש לך שם משפחה? חברים? בעל?"

"לא! מה פתאום?! כל המשפחה שלי בישראל, ואני לא נשואה".

"אז את מגיעה לערוך מחקר?"

"כן, כן. אני עורכת מחקר" אמרתי לו כדי שיניח לי.

שקיעה בקמפינג ב- Storms River, דרום אפריקה

אני מגיעה ל-Nakuru, אחת הערים הגדולות בקניה ואחת המרכזיות ב-Rift Valley (שהוא המשך של השבר הסורי-אפריקאי, המוכר לנו מישראל, ושיצר את ים המלח הנמוך שלנו). העיר יושבת על שפת אגם גדול שמפורסם בעיקר בזכות אוכלוסיית הפלמינגו הגדולה שיש בו.

אני נכנסת למסעדת פועלים פשוטה והבחור בשולחן לידי מזמין אותי לצ'אי (תה עם חלב, או ליתר דיוק: חלב עם תה) על חשבונו. אנחנו פותחים בשיחת ההיכרות הרגילה: קודם כל מה שמי, וכעת - כמה זמן אני בקניה, כמה זמן עוד אהיה כאן ובעצם למה שלא אשאר לגור בקניה? הוא מנסה לשכנע אותי שקניה היא מקום טוב שכדאי להישאר בו (הוא לא יודע שאין צורך לשכנע אותי, אני כבר משוכנעת, רק מחפשת את הסיבה הנכונה להישאר). לבסוף הוא שואל אותי מה אני עושה בארץ.

המממ.... מה אענה על זה? כבר הרבה זמן שלא הייתי בארץ וכבר הרבה זמן שלא "עשיתי" משהו בארץ.

"אני סטודנטית", אני מנסה להתחמק. אבל הוא מתעקש: "אבל מה את עושה? מה המקצוע שלך?"

"אני... אני... חוקרת. הייתי חוקרת במכון מחקר בירושלים", אני אומרת לו אבל התקופה שהייתי בה חוקרת נשמעת לי כמו היסטוריה רחוקה. סוג של נוסטלגיה אפילו.

אני ואלכס, אחד הבחורים שהתעניין מה בדיוק אני עושה, מחוץ לבית המלון ב-Nakuru

אני יוצאת מהמסעדה וממשיכה לחשוב על תשובה מתאימה יותר לשאלה: "מי אני?". השאלה הזו עולה בי הרבה כיוון שרובנו ורוב העולם עובד על פי הגדרות: מקצוע, סטטוס זוגי, השכלה. כולנו צריכים להיכנס לתוך הקופסה המתאימה.

תצפית על העיר Nakuru מפסגת Hyrax Hill, כמה ק"מ מחוץ לעיר

אז מה אני כרגע?

מקצוע: טיילת

סטטוס זוגי: עדיין לא מצאתי את האחד (או שהוא עדיין לא מצא אותי)

השכלה: בדרך להתחיל תואר שני

ואני אוהבת לטייל. והטיול שלי כרגע הוא הרבה יותר מעוד חופשה - הרי כולנו אוהבים להתאוורר מהשגרה השוחקת. אני מטיילת כבר הרבה זמן ולא צריכה להתאוורר משום שגרה שוחקת. הטיול שלי הוא כבר אורח חיים.

ומה זה טיול בעצם?

זה לא רק חופש, זה לא רק לקחת את הזמן כדי להירגע מהשגרה.

טיול זה אתגר - זה להצטמצם בציוד ולקחת רק מה שהכרחי, אפילו אם זה אומר ללבוש אותה חולצה במשך שבועיים; זה ללמוד להסתפק במועט ולגלות שאנחנו לא זקוקים ליותר מדי כדי לחיות בכבוד; זה לרדת מהאוטובוס במקום שאתה לא מכיר ועדיין למצוא את הדרך למלון; זה לדבר עם האדם שיושב לידך באוטובוס ולנהל שיחה חיה ומלאה, למרות שהוא יודע רק שלוש מילים באנגלית (שזה שלוש מילים יותר ממה שאתה יודע בשפתו); זה לרצות להכיר כל אדם שמחייך אליך ברחוב, למרות שיש לא מעט כאלה, פשוט כי הוא שונה ומיוחד; זה לטפס על הר, לראות את הזריחה, ולהתרגש, למרות שזו תופעה שקורית יומיום וכבר ראית זריחה דומה מהַר אחר; זה להיות בתזוזה מתמדת ולהיות מדוכדך אם אתה נתקע במקום אחד יותר מדי זמן; זה להתעצבן ששוב הצליחו לסחוט ממך כסף למרות שאתה כבר חודשים במדינה ויודע שתמיד צריך להתמקח; לטייל זה לגלות משהו חדש כל יום - לא רק על הסביבה שלך אלא בעיקר על עצמך.