יותר מזל משכל
- Yael Israeli
- Oct 24, 2016
- 8 min read
הרפתקה אחרונה באוגנדה, אני חייבת את זה לעצמי. אני מנסה לשכנע את עצמי שאצליח גם הפעם - להגיע, לראות, לחוות, למרות שזה נראה מסובך ואולי קצת בלתי אפשרי.
אחיי הגדולים, אברהמי ונפתלי, עזבו והספירה לאחור עד חזרתי ארצה החלה – נותר לי חודש בלבד (במונחים של טיול בן שנתיים - חודש זה כלום). למרות ירידת המתח והדכדוך הקל אחרי עזיבתם (זה תמיד מגיע אחרי פרידות כשפתאום הלבד נראה לבד מאי פעם), אני אוספת כוחות ומנסה את מזלי להיכנס לפארק הלאומי הגדול באוגנדה – Murchison Falls.
אחרי פרידה עצובה מ-Medi ותקווה להיפגש שוב ("אם ירצה האל" כפי שהוא חוזר ואומר), אני נוסעת מקמפּלה ל-Masindi, עוד עיירה אוגנדית נעימה. אני מתמקמת בחדר שנמצא בפאב מקומי בדרך עפר צדדית. ברור שהגעתי לשם בזכות עוד מקומי טוב לב, שהראה לי את הדרך ווידא שלא מרמים אותי.
יש בעיר משרד של (UWA (Uganda Wildlife Authority, אלו השמועות בכל מקרה, ואני הולכת לחפש אותו. יש בי תקווה שבדיוק יגיע רכב של השמורה למשרד והוא ייתן לי טרמפ, כפי שקרה לי (במזל) בפארק הלאומי Kidepo. המשרד נמצא ליד בית ספר מקומי ואין שום אינדיקציה שאכן מדובר במשרד הרשמי של UWA. אני נכנסת ותוהה אם אני במקום הנכון. העובד האוגנדי החביב שיושב ליד השולחן בכלל לא מבין את השאלה: "מה זה, לא ברור שזה המשרד?!". אה, נכון, אין שלט...
אני מתעניינת לגבי רכבים של UWA שנוסעים לשמורה. "בדיוק פספסת היום אחד, הם עזבו לפני כמה שעות", הוא אומר לי ומוסיף כדי לדרוך עוד יותר על הפצעים: "כבר יכולת להיות שם עכשיו". "ומה, לא יגיע עוד אחד מחר אולי?" אני שואלת. "אולי, נדע רק מחר" הוא עונה. באפריקה כמו באפריקה – אין תכנון, אין מחשבה לרחוק ושום דבר לא בטוח עד שהוא באמת קורה.
טוב, אני אבוא לחכות במשרד מחר, אני חושבת לעצמי. מה יש לי להפסיד?
האוגנדי מאחורי שולחן העץ מציע לי לא לעשות זאת ולשכור רכב מ-Masindi – "שטויות", הוא אומר "זה יעלה לך רק $200 לרכב שייקח אותך לשמורה, יעשה לך סיבוב ויחזיר אותך ל-Masindi". לפעמים נדמה לי שהאפריקאים בטוחים שהכסף גדל על העצים במקומות האלה שמהם, אנחנו – הלבנים, מגיעים. "זה הרבה כסף בשבילי", אני מסבירה לו "וזה גם משעמם".
אני מנסה לחלוב אותו על אופציות אחרות, טיפה יותר הרפתקניות, פחות מסודרות. קשה לו לחשוב על משהו אך לבסוף אחת העובדות במשרד (ואולי היא סתם מישהי שישבה שם? לפעמים לא ברור מי האנשים ומה הם עושים במקומות מסוימים) מעלה רעיון מבריק: "תיקחי Boda-Boda" (אופנוע שמשמש כמונית זולה במזרח אפריקה) היא מציעה "לשער השמורה – מרחק של עשרים ק"מ בלבד מ-Masindi ותחכי שם – אם יהיה רכב של UWA הוא בכל מקרה יעבור שם וייקח אותך, ואולי יתמזל מזלך עוד יותר ויגיע רכב של תיירים שיסכים שתצטרפי". אני לומדת שוב ושוב שלפעמים בחיים פשוט צריך יותר מזל משכל.
אני שומעת בעצתה – התכנית שלה נשמעת לי מלהיבה מספיק ויש לה אפילו סיכוי להצליח – אני אוכל להיכנס ל-Murchison Falls ואולי אפילו לצאת משם.
אני קובעת עם נהג Boda-Boda בשם Moses, הוא מגיע מוקדם בבוקר ואנחנו מעמיסים את כל הציוד שלי על האופנוע ואז אני עולה ואנחנו נוסעים. הוא בחור צעיר, צעיר ממני אפילו, עם שני ילדים קטנים בבית. התפלאתי לגלות שבאוגנדה אנשים רבים מביאים ילדים לעולם בגיל מוקדם מאוד וכי המשפחות גדולות למדי. צעירים רבים עדיין שואפים למשפחה גדולה עם הרבה ילדים (מה שכבר לא שמעתי בקניה למשל, שמרבית הצעירים שדיברתי אִתם רוצים רק שניים-שלושה ילדים והם לא ממהרים לשום מקום). Moses מספר לי כי הוא מורה במקצועו לאנגלית ולמתמטיקה, והוא מדבר בהתלהבות ובלהט על חינוך הדור הצעיר ועל חשיבותו. הוא מדבר באהבה עצומה על התלמידים שלו. ה-Boda-Boda זו בעצם ההכנסה העיקרית שלו כי מה לעשות – גם באוגנדה אין הרבה כסף בחינוך.
אחרי נסיעה מטלטלת של 20 ק"מ (זה נשמע מעט אך בכל זאת מדובר בדרכי עפר על אופנוע עם ציוד מאחורה שקשור בצורה חובבנית). כשאנחנו מגיעים לשער השמורה עומד בכניסה רכב שמתכונן להיכנס לשמורה – הם בדיוק מסיימים להסדיר את אישורי הכניסה. אני שואלת את הפקח על טרמפ והוא מבטיח לעזור לי, ומציע לי קודם כול לשאול מהר את המשפחה שעומדת להיכנס. עושה רושם שהם משפחה גדולה וכי יש הרבה אנשים ברכב. קצת לא נעים לי להידחף אבל באפריקה אין "לא נעים" – הכול נאמר בצורה ישירה והדברים מוצגים בדיוק כפי שהם. גם ככה אין לי מה להפסיד. אני שואלת את מי שנראה כמו ראש המשפחה – גבר הודי גדול ממדים. הוא דווקא מתלהב מהרעיון שאצטרף אליהם, רק מבקש שאזדרז עם אישור הכניסה שלי לפארק ומצליח לדחוף אותי לאוטו. אני נכנסת לאוטו ומבינה מהר מאוד שנחתי היישר לבלגן ההודי – צפיפות, רעש והרבה אוכל הודי חריף!
הם נוסעים מהר, הרבה מעבר למהירות ההגיונית והמותרת בתוך שמורת טבע עם בעלי חיים שיכולים לחצות את הדרך בכל רגע ומעבר לכל פינה. בתור טמרפיסטית אין לי זכות לערער על "נוהלי" הרכב אלא אם כן אני רוצה למצוא את עצמי יחד עם שאר החיות על הכביש. זה גורם לי להרהר על מה שאנו מוכנים לעשות, על האידאולוגיות שאנו מאמינים בהן ומוכנים לוותר עליהן כדי להישאר מוגנים או כדי להשיג איזשהן טובות. האם אני גם אעלים עין מפשעים גדולים יותר, מאי צדק שנגרם כדי לא לערער מוסכמות, כדי לא לפתוח במריבה, כדי לא לגרום לאי נוחות?
למזלנו, אנחנו מגיעים בשלום לתחנה הראשונה שלנו בפארק – Murchison Falls – המפלים המפורסמים בפארק, אחרי שהעמסנו על עצמנו צ'פאטים חריפים ועוד כל מיני חטיפים הודיים חריפים וטעימים.
נקודת התצפית העליונה על Murchison Falls וחבריי ההודים החדשים
הפארק הלאומי הזה הוא הגדול ביותר באוגנדה (מבחינת שטח) והיה אחד מהפארקים הראשונים באוגנדה. יש בו חיות לרוב – פילים, באפלו, היפופוטמים, תנינים, אריות, נמרים ועוד, אם כי כל הקרנפים שהיו נכחדו לאחר שנרצחו למטרות סחר בשנהב. הנילוס חוצה את הפארק והמפלים המפורסמים נופלים מגובה של 43 מ' דרך נקיק צר של 7 מטרים בלבד!
נפילת המים בנקיק הצר
אנחנו מגיעים לנקודת התצפית על המפלים מלמעלה ורואים את המים נשפכים מגובה אדיר למטה וממשיכים את זרימתם בנילוס. יש נתז אדיר מנפילת המים ואנו, שלא עומדים קרוב כל כך, עדיין נרטבים כל כולנו.
הכול רטוב: נתז המים מהמפלים מגיע גם אלינו
למעלה: הנילוס ממשיך את זרימתו אחרי המפלים. למטה: הנילוס לפני הנפילה הגדולה
אנחנו חוזרים לאוטו ומתחילים לנסוע לאחת התחנות המרכזיות בפארק – נקודת החצייה של הנילוס - Paraa. בנקודה זו יש מעבורת שמעבירה מכוניות מצד אחד של הנילוס לצדו השני וכן ניתן לצאת משם לפעילויות שונות בפארק – שיט על הנילוס, מדריכים ל-Game Drives (נסיעות לצפייה בבעלי חיים), קמפינג ועוד. כשתכננתי את הטיול ל-Murchison Falls חשבתי שאשיג טרמפ עד הנקודה הזו ומשם אסתדר. לא הייתי בטוחה עם החבר'ה ההודים "יזרקו" אותי שם או שנמשיך יחד את היום שלנו.
בדרך הם מספרים לי שזוהי אחת מהחופשות השנתיות שלהם יחד כל המשפחה. שני הגברים שנמצאים ברכב הם אנשי עסקים וחיים רב השנה באוגנדה. הם חוזרים לחופשות בהודו מדי שנה לתקופה קצרה. הנשים שלהם וכן הילדים (שרק חלקם נמצאים ברכב) חיים כולם בהודו – לומדים ועובדים. אני לא מצליחה להבין איך משפחה, איך בני זוג, מוכנים לעשות את ההקרבה הזו, איך הם מוכנים לחיות זמן כה רב בנפרד. מה המשמעות של משפחה וזוגיות במצב הזה? מה הופך אותם לקרובים ומה המחויבות שלהם אחד כלפי השני, אם בכלל? האם היא קשורה רק לתמיכה פיננסית? ואולי החשיבה שלי היא חשיבה מערבית ובעצם הנישואים נועדו לספק צרכים בסיסיים בין גבר לאישה ולספק תמיכה מסוימת של כל אחד בצד השני? אך בכל זאת – מי מבשל בשביל הגברים האלו במהלך כל השנה?! אני שואלת והם אומרים שהם יודעים גם לבשל לבד (גברים מודרניים!) אבל כשהנשים מגיעות, הם מתפנקים! (עדיין נשארה טיפה רומנטיקה…:-)).
אנחנו מגיעים ל-Paraa וקונים את הכרטיס כדי לעבור לצד השני של הנילוס. השאלה אם אני נשארת אִתם או לא בכלל לא עולה. הם מעודדים אותי להמשיך אִתם ולחזור אִתם גם ל-Masindi. בצד השני של הנהר הם מבקשים שיצטרף אלינו מדריך שיראה לנו את הדרכים בשמורה ויסביר על בעלי החיים. אנחנו מצליחים לדחוס אדם נוסף לתוך האוטו!
מהרגע הראשון, אני קצת מרחמת על המדריך שלנו – הוא בקושי מצליח להשחיל מילה בתוך כל הדיבורים; ההודים מתעקשים לראות רק אריות ושום דבר אחר לא מעניין אותם והם מכריחים אותו לאכול מהאוכל החריף שלהם למרות שהוא מת מפחד מהחריפות (מלבד האתיופים, אפריקאים אינם מורגלים בטעמים חזקים מאוד ורוב האוכל שלהם תפל למדי).
אנחנו רואים אינספור חיות – פילים, waterbucks, Hartebeests, אך כיוון שהלקוחות רוצים רק אריות – המדריך שלנו הצליח למצוא לנו גם אריות! כדי לראות אותם מקרוב, אנחנו יורדים מהדרך המסומנת, דבר שהוא אסור ברמת העיקרון בתוך שמורת טבע, אך הנה גיליתי שוב כי אנחנו מוכנים לכופף את החוקים, להתפשר על ערכים כדי לרצות אחרים.
האריות נחים בשעת הצהריים החמה
המדריך שלנו שואל את החבר'ה באוטו אם הם רוצים לחזור ל-Paraa בזמן, לשיט האחרון על הנילוס. ההודים עונים שכן למרות שברור לי שהם לא כל כך מבינים במה מדובר ולא מקדישים תשומת לב לשאלתו. אני תכננתי לעשות את השיט כדי לראות את בעלי החיים לאורך הנהר וכדי לראות את Murchison Falls מלמטה, ולכן שמחתי להגיע בזמן לשיט האחרון שיוצא. אנחנו עושים את דרכנו חזרה לתחנה ומגיעים שתי דקות לפני שהסירה הקטנה יוצאת. רק אז מבינים ההודים במה מדובר ומבהירים כי הם בכלל רוצים לחצות את הנהר ולחזור ל-Masindi, ואני צריכה להחליט במהירות האם אני הולכת על בטוח וממשיכה עם ההודים עד Masindi או שאני עולה על סירה כמו שתכננתי ומנסה שוב למצוא טרמפ ל... אנשהו!
חבריי ההודים החדשים ואני
בניגוד להרגלי, אני מצליחה להחליט במהירות לעלות על סירה כי אם כבר הרפתקה אז עד הסוף. אני מוציאה את הציוד שלי במהירות מהאוטו, זורקת אותו במשרד של UWA וקופצת על הסירה שמחכה רק לי, עוד לפני שהספקתי אפילו להיפרד מחבריי ההודים ולהודות להם. אנחנו מתחילים להפליג ורואים לאורך הנהר היפופוטמים, תנינים, פילים והמון Kingfishers – ציפורים שמחפשות דגים ובונות את הקנים שלהן על שפת המים.
בשיט על הנילוס: היפופוטמים ופילים בנהר ולאורך הגדה
Buffalos על גדת הנהר
נקבת Waterbuck
אנחנו מגיעים הכי קרוב שניתן לתחתית המפלים. בניגוד לתצפית העליונה על המפלים כאן ניתן רק לראות את נתז המים אך לא להרגיש אותו. כאשר אנחנו עומדים על הסירה כדי לצפות במפלים מרגישים את ההתנגדות החזקה של המים שיוצרים המפלים אשר מושכים אותנו אחורה.
למעלה: Murchison Falls
למטה: המשך זרימתו של הנילוס
אנחנו מפליגים חזרה לנקודת ההתחלה ובדרך אני מתיידדת עם בחור דֶני פטפטן שבא לפגוש את אהובתו האוגנדית. הוא הכיר אותה, כמה מפתיע, דרך האינטרנט. הם סיפרו לי מעט על התכניות שלהם ומיד הציעו לקחת אותי מחוץ לשמורה, לעיירה Pakwach שנמצאת בצפון השמורה. מבלי להתכוון – אני מצליחה לעשות סיבוב שלם בשמורה, להיכנס מהשער הדרומי ולצאת מהצפוני וכך גם לא לחזור באותן דרכים. Pakwach היא גם עיירה שאוכל בקלות יחסית לצאת ממנה לכיוון Mbale, שאני רוצה להגיע אליה כדי לחצות את הגבול חזרה לקניה. לא יכול היה להסתדר טוב יותר.
Water Dikkop
Yellow-Billed Stork
Yellow-billed Stork ו- Grey Heron
Goliath Heron
תנינים לרוב לאורך הנילוס
אנחנו מסיימים את השיט, והזוג המאושר מחליט לצאת ל-Game drive אחרון לפני שיוצאים מהשמורה. הם לוקחים אִתם מדריך, וכך אני זוכה לעוד שעתיים עם החיות הפראיות בטבע וגם זוכה לראות אריות פעם נוספת באותו יום!
אריות בפעם השנייה היום!
במהלך הנסיעה, מלבד בעלי החיים שראינו וצילמנו, גם ניהלנו שיחות ערות בינינו. החלוקה ברכב הייתה ברורה – הבחור הדֶני ואני דיברנו על סרטים ועל טיולים באפריקה, וחברתו והמדריך האוגנדי דיברו על המקום שהם גדלו בו ועל השפה שהם מדברים. הסיטואציה והזוגיות המעורבת הזו שימשה עבורי מעין מראה לחלק ממערכות היחסים שהיו לי באפריקה: הפערים התרבותיים כה גדולים וצורת המחשבה כה שונה, שגם במקרים שיש בהם רצון גדול לחיות חיים משותפים ואהבה חזקה בין שני אנשים, התקשורת דלה מאוד והנושאים המשותפים מעטים. העובדה הזו בולטת במיוחד כאשר מצטרף מישהו מתרבות דומה (אפריקאית או מערבית) ופתאום השיחה הופכת לחיה ותוססת. הזוג המעורב מביא אותי ל-Pakwach, עיירה קטנה עם רחוב אחד מרכזי, ואני מתמקמת בהוסטל חמוד, עם מים זורמים וחשמל פועל. נפרדתי מהם באהבה רבה ולא ידעתי מה יעלה בגורל היחסים שלהם בעתיד ואיך יעבור עליהם הטיול יחד בשבועות הקרובים. במיוחד הטרידה אותי המחשבה האם גם אני אהיה מוכנה לנהל מערכת יחסים כזו והאם יש סיכוי לבנות משהו שונה מהמודל שראיתי עד כה?
סירת השייט הקטנה בנילוס
אני נופלת על המיטה, עייפה, וחושבת על היום שעבר עליי. בסך הכול חלף לו רק יום אחד, אבל זה היה יום עם כל כך הרבה מזל, יום שהכרתי בו עוד אנשים מעניינים ושמעתי סיפורים מיוחדים. עוד יום שפתח את לִבי וגרם לי להרהר ולערער על נורמות החיים שלי. וסך הכול – עוד יום של הרבה שמחה והנאה. יום שבתחילתו לא ידעתי איך יסתיים.
אני נזכרת שיום שישי היום, ומיד הולכת לקנות צ'פאטי ומיץ כדי לעשות קידוש. לפני שבוע הייתי בהרי ה-Rwenzori עם שניים מהאחים שלי בגשם שוטף. אני מברכת על הצ'פאטי ומקבלת את השבת.
אני קמה למחרת בבוקר ומתחילה את הנסיעה הארוכה ל-Mbale. האוטובוס שרציתי לנסוע בו בבוקר נתקע בדרך ואוטובוס אחר יגיע רק לקראת הצהריים. הבחור בחברת האוטובוסים מציע לי ללכת לתחנת המשטרה ביציאה מהעיירה ולבקש מהם לעזור לי למצוא טרמפ. אני שומעת בעצתו ובתחנת משטרה נותנים לי כבוד של מלכה והאוטו הראשון שעובר לוקח אותי טרמפ. באוטו שלושה בחורים אוגנדים חמודים ומשכילים מקמפלה שמנהלים אִתי שיחה ערה על פוליטיקה ושחיתות. הם מורידים אותי ב-Karuma ומסרבים בכל תוקף לקחת ממני כסף על הנסיעה.
כך התחיל לו עוד יום ומי יודע מה יהיה בסופו ומה יקרה במהלכו? הכול פתוח ואני מתחילה את המסע שלי חזרה הביתה.
留言