Here Comes the Sun

"מה יש לך לעשות בעיר המאובקת הזו?" שאל אותי כמעט כל קנייתי שפגשתי וסיפרתי לו שאני מתכוונת לנסוע ל-Maralal (שפירושו: משהו נוצץ). תמיד חשבתי שהמקומיים יודעים הכי טוב אבל הפעם החלטתי להתעלם מההמלצות המקומיות. מה גם שקנייתים רבים כלל לא מבקרים במקומות רחוקים (ואף קרובים) ממקום מגוריהם. מדובר במדינה גדולה והמרחקים בין מקום למקום עצומים. כמו כן, במדינה חיים עשרות שבטים שונים (סך הכול 42, לא כולל תתי שבטים) שחלקם אינם תמיד חיים בשלום אחד עם השני. לכן, לעתים קנייתים יעדיפו לא לבקר באזורים מסוימים. המאבקים הללו מתקיימים לרוב באזורים הכפריים המבודדים יותר, בעוד בערים ובמרכזים העירוניים הגדולים קיים ערבוב גדול בין השבטים ורובם חיים בשקט ובשלווה.

האוטובוס מ- Nyahururu ל- Maralal

מאז שהגעתי לקניה וקראתי על Maralal, חלמתי על היום שאגיע לשם. בעיני רוחי דמיינתי עיירה מדברית חמה, גמלים מסתובבים ברחובות, גברים בכובעי בוקרים ומגפיים גבוהים וכּן - גם חול ואבק מתעופפים באוויר. המערב הפרוע - לא פחות ולא יותר - הגרסה האפריקאית. המציאות עולה על כל דמיון. Maralal אולי לא הייתה בדיוק מה שדמיינתי אך ללא ספק הייתה בה האווירה שחיפשתי אותה וחלמתי עליה. העיירה כבר לא כל כך מאובקת כפי שהייתה בעבר כיוון שהרחובות הראשיים בעיר נסללו (ויצרה את הרושם של עיירה מאובקת אצל הקנייתים); הגמלים שדמיינתי מגיעים לעיירה בעיקר בתקופת דרבי הגמלים הבינלאומי המפורסם שנערך בחודש אוגוסט; אמנם מדובר באזור מדברי למדי אך הוא גם מלא בצמחייה, בבעלי חיים, בשמש נעימה וברוח קרירה בערבים; ואנשים לא מסתובבים בכובעי בוקרים ומגפיים גבוהים - יותר טוב מזה - כיוון שמדובר בעיר המרכזית במחוז Samburu והיחידה עם בנק וכספומט בכל האזור - מגיעים אליה אנשי שבט Samburu עם התלבושות המסורתיות והתכשיטים הצבעוניים על הגוף. אפריקה במיטבה! בעיירה יש שילוב מעניין של קִדמה ומסורת, ישן וחדש - מצד אחד, Samburus בתלבושות מסורתיות שנראים כאילו נשלפו מתקופה קדומה, לצד אינספור רוכבי אופנוע, בקבוקי קוקה-קולה ובָּרים מודרניים (יחסית…).

אני מגיעה לשם אחרי נסיעה מטלטלת של כארבע שעות מ-Nyahururu, אחרי שנפרדתי בעצב מג'יבריל, אך האופי המיוחד של העיר והצבעוניות בכל פינה שובים את לבי ומצליחים לרומם במעט את רוחי.

מלבד האווירה המיוחדת ב-Maralal עצמה, גם הסביבה והטבע הסובבים אותה מקסימים. תכננתי לצאת לטרק של כמה ימים באזור, לתצפית הנמצאת צפונית-מערבית ל-Maralal שנקראת Lesiolo ומשקיפה על כל אזור ה-Rift Valley וכן לאזור Loroghi Hills, מערבית ל-Maralal. חוץ מהעובדות האלו - לא ידעתי דבר. לא הייתה לי מפה ואין מה לדבר על מרכז מידע לתיירים. היה לי ברור שאני צריכה לקחת אִתי מדריך.

Sunbird Guest House - בית המלון המקסים שאני ישנה בו ב- Maralal

הכרתי את אסמאעיל ב-Maralal ולמרות שהוא נראה לי בהתחלה קצת שוקיסט, קיוויתי שהוא יהיה יותר מוצלח מהמדריך המוסלמי האגואיסט שהיה לי ב-Bale Mountains באתיופיה. בהמשך יתברר לי שהוא מדריך מאז היה נער; שהוא הקים חנות "מזכרות" מקומית שקונה חפצים שונים ממקומיים ולעִתים מתקנת ומשפרת אותם, ושעובדים בה בחורים שנפלטו ממסגרות שונות (קבוצת עזרה עצמית כפי שהוא הגדיר זאת); שהוא יוצא לספארי (ספארי בסוואהילית: מסע) כל הדרך לאגם טורקאנה (מרחק של 250 ק"מ מ-Maralal!) עם חמורים ושהוא גם בחור מצחיק שיכולתי לדבר אִתו כאילו היה חבר. אחרי שסיפרתי לו על ג'יבריל הוא אמר לי שגם אם גבר אפריקאי מתחתן עם Mzungu (כינוי לאדם לבן בסוואהילית) הוא תמיד ייקח לו גם אישה אפריקאית. "הם פשוט חייבים באיזשהו שלב" הוא אמר לי. ומאז אני תוהה ביני לבין עצמי האם אני באמת רוצה להכניס את עצמי לסיפור כזה, במיוחד לאור העובדה שפוליגמיה היא דבר כל כך נפוץ ומקובל בקניה.

אסמאעיל (מימין) וחבריו לעבודה, ואני בבוקר היציאה לטרק, מחוץ לחנות שלהם ב-Maralal

עד לרגע היציאה לא ידעתי לְמה לצפות - לא ידעתי איפה נלך, איך יהיו השבילים, האם נעבור בכפרים, איפה נישן כל לילה, איך ייראה הנוף ומה יהיה מספר הקילומטרים שנלך כל יום. בניגוד לטרקים אחרים שיצאתי אליהם, שלפני היציאה לטיול שיננתי את המפה, ידעתי בדיוק איך המסלול נראה (על הנייר לפחות), לאיזה כיוון בדיוק הולכים, מה שמות המקומות שנעבור בטרק - הטרק הזה היה תעלומה גדולה עבורי. במובן מסוים זה היה יתרון כיוון שהגעתי ללא ציפיות וכידוע, כגודל הציפייה - כך גודל האכזבה.

אנחנו נפגשים ב-9 בבוקר כדי לצאת לדרך. אפריקאים עירוניים לא אוהבים לקום מוקדם ולפעמים גם ב-10 בבוקר תתקשו למצוא מקום פתוח לשתות בו צ'אי ולאכול צ'פאטי. וכמי שאוהבת לישון, אני לא מתנגדת…

אסמאעיל ואני לפני היציאה לטרק

אנחנו יוצאים מ-Maralal בלי שום צורך בתחבורה. מתחילים ישר לטפס על הגבעות המקיפות את Maralal לכיוון צפון וצופים על העיר. Maralal מוקפת גבעות חומות מכוסות בעצים ירוקים נמוכים. אנחנו עוברים בבית ש-Jomo Kenyatta (הנשיא הראשון של קניה ומי שהיה פעיל מרכזי לשחרורה של קניה מהקולוניאליזם הבריטי) היה כלוא בו על ידי הבריטים בתקופה שנלחם לקבלת עצמאות למדינה. מי יודע - אולי הכיר את סבא שלמה?! ולמה לא הוגלה לארץ ישראל?!

מבט על Maralal והגבעות המקיפות אותה

כל כמה ק"מ אנחנו עוברים ליד בית ספר, עדות לחשיבות החינוך וההשכלה בקניה. היום, אפילו ילדים מכפרים מבודדים ומרוחקים הולכים לבית ספר, אפילו אם הם צריכים ללכת 20 ק"מ מדי יום הלוך וחזור כדי להגיע לבית הספר. הדבר בא לידי ביטוי גם בנתונים הרשמיים: בין 75-85% מהקנייתים הם יודעי קרוא וכתוב, נתון מרשים למדי ביבשת האפריקאית. קנייתים רבים מתלוננים כי מערכת החינוך אינה איכותית מספיק אך העובדה כי היא קיימת, גם אם מקנה השכלה בסיסית, מרשימה מאוד ויש בה פתח לתקווה לעתיד.

אנחנו עוברים בדרך ב-Ipartuk, תחנה למילוי מים. עומדות שם כעשרים נשים עם התכשיטים הכבדים והאוזניים המחוררות (לאנשי שבט Samburu - נשים וגברים - חורים גדולים באוזניים. הם עונדים עגילים כבדים והאוזניים נראות נפולות ממש). אסמאעיל מסביר לי כי הנשים מקבלות עוד ועוד תכשיטים עם השנים מאנשים שונים במשפחה וכי עבורם ללכת בלעדיהם זה שווה ערך להליכה בעירום. הנשים מגיעות לתחנה כדי למלא את מכלי המים ולהחזירם הביתה. אסמאעיל שואל אותם: Sova? ("מה נשמע?" ב-Samburu), הן כולן עונות במקהלה: O'ye! ("טוב" ב- Samburu) ומגיעות אחת-אחת ללחוץ לנו ידיים (בקניה, כאשר אנשים נפגשים, הם לוחצים ידיים כאות לכבוד וכדי לברך אחד את השני).

אנחנו ממשיכים ללכת ואחרי כ-12 ק"מ עוצרים לשתות צ'אי באחד הכפרים בדרך בשם Lekira. האישה ב-Hotel (בניגוד למצופה, Hotel בקניה הוא מקום לאכול ולשתות בו ולא לישון בו) גם היא עונדת את התכשיטים המסורתיים של שבט Samburu ואינה מאמינה ש-Mzungu יושבת לשתות אצלה ב-hotel.

בעלת ה-Hotel מחוץ לעסק המצליח

אנחנו יושבים בפנים. חשוך לחלוטין. בתים מסורתיים רבים בקניה בנויים ללא חלונות וכמעט ללא פתח שאור יכול לחדור דרכו ולכן הם חשוכים למדי. בזמן שאנחנו שותים נכנס רועה צאן ובנו. הם אינם יודעים אנגלית ולכן אסמאעיל מדבר אִתם בסוואהילית (כאמור בקניה חיים עשרות שבטים ותתי-שבטים שונים. לכל שבט השפה שלו, אך השפה שמאחדת את כולם היא הסוואהילית. כולם יודעים סוואהילית גם אם אינם יודעים אנגלית). רועה הצאן מספר שהוא נולד ב-1952 ואני מתלהבת שגם אימא שלי נולדה באותה שנה. גם רועה הצאן מתלהב לשמוע זאת ומיד מצהיר שאני כמו הבת שלו. בנות הן עסק משתלם למדי בחברות שבטיות רבות בקניה. בשבטים רבים מקובל כי כאשר גבר נושא בחורה לאישה הוא מעניק למשפחתה מתנה - כמה פרות, תרנגולות, עזים, כבשים… שוויה של פרה יכול להגיע ליותר מ-50,000 שילינג (שהם שווי ערך לכ-500 דולר, ומשכורת חודשית מכובדת מאוד בקניה)!

ובנות, בניגוד למקובל בארץ, עוזבות את ההורים שלהן ועוברות לגור בבית של בעלן החדש, לעִתים תחת אותה קורת גג עם שאר נשותיו.

בנו של רועה הצאן שנמצא אִתו, בן 14 בלבד, הוא בנו הצעיר ביותר מאשתו השלישית. כנראה מדובר בגבר מכובד למדי, אם יש לו שלוש נשים. לא הספקתי לשאול אותם כמה ילדים יש בסך הכול במשפחה.

רועה הצאן שנולד בשנת 1952

אנחנו יוצאים מהחדר החשוך לאור השמש החזקה ומגלים שכל תלמידי בית הספר הקרוב התאספו כדי לראות את המחזה הנדיר של אדם לבן. הם נראים סקרנים ונדהמים אך גם מפוחדים ומבוישים.

הילדים מבית הספר הקרוב מחכים לנו מחוץ ל-Hotel

רובם צעירים למדי, בני 6 עד 12. כולם בתלבושת אחידה. לאט לאט ובעידודו של של מורה בית הספר הם מתגברים על הביישנות ומגיעים אחד אחד ללחוץ את ידי, ואומרים לי Habari (צורת ברכה כללית בסוואהילית וכן "מה נשמע?"). אני עונה לכל אחד Mzuri ("אני בסדר" בסוואהילית).

הילדים ואני מתגברים על הביישנות

אני ואסמאעיל ממשיכים ללכת לכיוון Porro, כפר קטן שהוא היעד שלנו באותו יום, ומאחורינו שיירה של ילדים מבית הספר ש"עוקבים" אחרינו. הם אינם מוציאים מילה מהפה, אפילו לא מדברים בינם לבין עצמם, רק הולכים אחרינו בשקט. לאט לאט הם כולם מתפזרים לבתיהם.

בהמשך אנחנו עוברים ליד כנסייה קטנה בכפר בשם Ngano ופוגשים את הכומר שמזמין אותנו לבלות את הלילה בכנסייה. לבסוף אנחנו מגיעים ל-Porro. אנחנו הולכים היישר למשפחה של אסמאעיל. הם מיד מכבדים אותנו בצ'אי וב-Mandazi (מעין סופגנייה ללא מילוי. אוכל נפוץ מאוד בקניה, בעיקר כארוחת בוקר). למרות שהאזור מאוכלס ברובו על ידי בני שבט Samburu, הם סומאלים. המחשבה הראשונה שלי היא שהם בטח ישנאו אותי כי אני יהודייה וישראלית. למה תמיד נדמה לנו שמוסלמים שונאים אותנו?! אני מתעצבנת על עצמי על עצם המחשבה.

הם מקבלים אותי בברכה וחוזרים ואומרים כמה הם אוהבים את ישראל ואת ירושלים. שום רמז לשנאה, איבה או כעס כלפינו. בדיוק להפך. בזמן ארוחת הערב, מספר לי אב המשפחה כמה קשה להם בתור סומאלים בקניה כיוון שתמיד חושדים בהם שהם משתייכים לקבוצת א-שבאב ולא סומכים עליהם. הם מביעים כעס על כך שא-שבאב וקבוצות טרור אחרות משתמשות באסלאם כתירוץ לרצח של חפים מפשע. הם מסבירים לי כי באסלאם הגִ'האד בכלל מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ - הגִ'האד הוא מלחמה של כל אחד עם השדים והחטאים שבתוכו.

הם מזמינים אותי שוב ומייחלים שנתראה בקרוב. מבקשים להזמין כל ישראלי שמגיע ל-Porro להתארח אצלם ומבטיחים לקבל את כולם בחום ובאהבה כמו שקיבלו אותי.

אסמאעיל ואני יחד עם משפחתו, מחוץ למכולת המשפחתית בכפר Porro

היום הראשון מתוך ארבעה חלף לו. 25 ק"מ. היום הבא יהיה קצר יותר, עם כוחות מחודשים אחרי שינה ארוכה.

אנחנו יוצאים בבוקר לכיוון Malasso, האזור שנמצאת בו התצפית המפורסת Lesiolo (שמשמעותה: התצפית של העולם). אנחנו יוצאים מ-Porro ועוצרים בדרך בביתו של הצ'יף. אחד המקומיים מסביר לי שכאן גר הצ'יף של הכפר ומגיעים אליו כאשר יש בעיות או סכסוכים. אני תוהה אם עשינו משהו לא בסדר ולכן הולכים לפגוש את המושל הנכבד. אסמאעיל מרגיע אותי שאנחנו הולכים לשם רק משום שזה המקום היחיד שיש בו קליטה סלולרית באזור והוא צריך להתקשר למישהו. מסביב לביתו של הצ'יף עומדים אנשים רבים - כולם עסוקים בפלאפונים שלהם, בכלל לא שמים לב שהגענו. לכולם יש טלפונים סלולריים היום, רק צריך למצוא את הנקודה המסוימת שיש בה קליטה.

ליד ביתו של הצ'יף - המקום היחיד עם קליטה סלולרית באזור - כולם עסוקים בפלאפונים

אחרי 10 ק"מ בלבד אנחנו מגיעים לתצפית המדהימה Lesiolo. כשעומדים שם נראה כל העולם שלפחות כל העולם מונח לרגליך. האזור שאנחנו מטיילים בו נשלט בעיקר על ידי שבט Samburu אך האזורים מתחתינו, שאנחנו משקיפים עליהם, נשלטים בעיקר על ידי שבט Pokot, שבט קטנטן בקניה שנמצא במלחמות תמידיות עם בני שבט Samburu ובני שבט Turkana, בעיקר על מקורות מים ושדות מרעה לבקר.

אני בנקודת התצפית Lesiolo

בזמן שאנחנו מתבוננים בנוף ומצלמים מכל זווית, מגיעים Samburus יחד עם הצאן והבקר שלהם ונהנים ממנוחה קצרה תחת השמש החמימה אל מול הנוף המשתרע עד האינסוף.

"יאללה הולכים" אסמאעיל אומר לי פתאום. מה הולכים?! חשבתי שנשארים פה!

אנחנו עוקבים אחר גבר גבוה בשם Lantipo והוא מוביל אותנו לביתו, המוקף בגדר עץ פשוטה. כאן אנחנו ישנים הלילה, מסתבר לי.

בביתו של Lantipo , אחת מהנשים המשתייכות ל-Clan ואני

בחצר שני בתים עשויים מאדמה ומצואה של פרות. הנשים בונות את הבתים במו ידיהן. בבית הגדול והמרכזי שני חדרים קטנים, מופרדים בעזרת קורות עץ. באחד מיטה להורים ומטבח, ובשני מיטה גדולה לילדים. כל הילדים (שישה סך הכול, אם ספרתי נכון) ישנים על מיטת עץ אחת גדולה, בלי מזרנים, רק כמה שמיכות להתכסות בהן בלילה. והמטבח? כמה סירים, כמה כוסות והרבה עשן - הבישול נעשה על אש גלויה, במדורה בתוך הבית.

חלק מילדיו של Lantipo, בחצר הבית

אחד מבני המשפחה מציע לי להצטרף לישון יחד עם הילדים, "יש הרבה מקום" הוא אומר, אך אני נאמנה לבית האחד והיחיד שלי - האוהל.

אנחנו יושבים בחצר והילדים סקרנים ומפוחדים גם יחד. הם מתקרבים ומתרחקים, מתקרבים ומתרחקים. אחרי כמה משחקים הם נותנים בי אמון והופכים לחברים.

הילדים ואני, חוששים בהתחלה אך לבסוף מוכנים להתקרב

הבנות עוזרות לאמן כבר מגיל צעיר מאוד - עוזרות להרדים ולהרגיע את האחים הקטנים, הולכות להביא מים מהנהר וטוחנות במו ידיהן Maize (תירס) לקמח.

הילדים עוזרים בטחינת Maize לקמח ובהרגעת הילדים הקטנים

בזמן שאנחנו יושבים בחצר, נכנסים ויוצאים אנשים שהם חלק מה-Clan. בשבט Samburu וכן בשבטים אחרים בקניה, מלבד ההשתייכות לשבט, יחידים משתייכים ליחידה משפחתית גדולה שנקראת Clan, שמקבילה לדודים ובני דודים בחברה שלנו. ל-Clan חשיבות עצומה. החלטות רבות מתקבלות בתוך ה-Clan ומשפיעות על כולו, לעִתים יש שיתוף כלכלי ונישואים נעשים לרוב בתוך ה-Clan. מדובר במשפחה לכל דבר והמחויבות אחד כלפי השני חזקה מאוד ואינה מסתיימת בתוך התא המשפחתי המצומצם (כלומר אימא-אבא-ילדים).

בני משפחה מגיעים לביקור

Lantipo (מצד ימין), אסמאעיל ובן משפחה נוסף

לקראת הערב אנחנו הולכים עם Lantipo לתצפית על השקיעה. הוא לא זקוק למפה, לא למצפן ולא לנעלי הליכה גדולות (כפכפכים מספקים אותו) - הוא מכיר כל חלק וחלק בשטח. הוא הולך באזורים האלו מדי יום עם הצאן והבקר שלו ומשקיף מדי יום ביומו על הגבעות הרחוקות.

Lantipo בנקודת התצפית, מתרגל הדרכה

הוא מספר לי על השטח הרב ששייך רק לו, על המרעה הרב שברשותו ועל המיליונים שיש לו בבנק. אני די מופתעת לאור צורת החיים הדלה שראיתי. אני חושבת שאולי האנשים האלו רגילים לחיות כך, בצורה כזו, שאולי נראית לנו עלובה, אך הם אינם יודעים אחרת, מאושרים ככה וזאת ללא קשר לכמות הכסף שיש להם בבנק.

באותה נשימה הוא אומר שהוא בדיוק מחפש אישה נוספת. "את יודעת, זה כבוד עבורנו לקחת אישה נוספת מתוך ה-Clan". אך הפעם הוא מחפש Mzungu. אני מיד מבהירה שאני תפוסה והוא מנסה לשכנע אותי: אולי יש לי חברה שתהיה מעוניינת (בנות, יש מישהי שקופצת על המציאה?!). הבחור בערך בן 30, עם שישה ילדים והוא רוצה להרחיב את המשפחה. לטענתו היה רוצה 10 ילדים בלבד ו-4 נשים. לא אהיה מופתעת אם אמצא אותו בעוד עשרים שנה עם עשרים ילדים משלוש נשים נוספות.

אנחנו משקיפים על הנוף ועל השקיעה ורואים את Mt Elgon (ההר השני בגובהו בקניה, 4301 מ') ו-Charangani Hills במרחק. אני מתרגשת - זה היעד הבא שלי.

נקודת התצפית והשקיעה

כשאנחנו חוזרים לבית, הילדים מיד מתאספים סביבי לראות איך אני מבשלת על גזייה (פלא!) וממשיכים להסתכל כשאני אוכלת, שוטפת את הסיר ומצחצחת שיניים, עד שאני נכנסת לאוהל. בבוקר הם מחכים לי עם חיוך רחב מחוץ לאוהל ולמרות שאני מרגישה קצת כמו בקרקס, אני מזכירה לעצמי שהם בסך הכול ילדים סקרנים, וכל זה חדש להם לגמרי - הם מעולם לא ראו אדם לבן, מעולם לא ראו אוהל, מעולם לא ידעו שהם יכולים להצטלם ואפילו לראות את עצמם מבעד למסך!

ילדיו של Lantipo בחצר ביתם

גם אנחנו מגיעים לכפרים שלהם והכול חדש לנו - צורת החיים, צורת הבישול, הלבוש וכֵּן, גם הצבע של האנשים. גם אנחנו בוהים בהם ובוחנים את האנשים האלו כל הזמן.

Lantipo, אשתו וילדיו ואני לפני שאנו עוזבים

אנחנו מתחילים את יומנו השלישי. עוד יום של הליכה ארוכה באזור Loroghi Hills.

אחרי כ-10 ק"מ אנחנו עוצרים בכפר קטנטן בשם Inkek Sapuke שמשמעו "עץ גדול", ליד חנות שגודלה מתאים לגודל הכפר. אני מחפשת את העץ אך לא מוצאת אותו. בעלת החנות יוצאת מהחנות יחפה ובידה נעל אחת בלבד בדרכה לאחד הבתים בסביבה. היא הולכת כמה צעדים כשהיא יחפה ואז נועלת את הנעל האחת - לא ברור מה קרה לשנייה - אך כולם מסביב צוחקים יחד על כך, והיא ממשיכה בדרכה. בשלב זה אני כבר מוכנה לארוחת הבוקר הקבועה שלנו - צ'אי וצ'פאטי. גם אסמאעיל מצטרף אליי לארוחות הבוקר האהובות עליי, למרות שבדרך כלל הוא אינו שותה צ'אי וגם לא אוכל צ'פאטי. אנחנו הולכים 5 ק"מ נוספים כדי להגיע למה שאסמאעיל הגדיר כ"מרכז קניות". ציפיתי למשהו שיהיה לא פחות מקניון מלחה, הקניון הגדול ביותר בירושלים. ממש לא פחות מזה… מרכז הקניות נמצא בכפר בשם Naibor Nagre, וה-hotel היחיד בכפר מגיש צ'אי וצ'פאטי בלבד (לא פחות ולא יותר). ב-hotel אישה אחת שמוזגת לנו צ'אי ומכינה את הצ'פאטי על המקום. אין תפריט ואין מבחר - זה מה שיש וזהו. לאט לאט מגיעים עוד ועוד אנשים ואנחנו מצטופפים בתוך המרחב הקטנטן - אנשים מכל הסוגים - שני בחורים שהגיעו לפגישת עסקים ולבושים בהתאם; לוחמי Samburu עם הלבוש הצבעוני וחרב על המותניים; ואני ואסמאעיל - אני יהודייה מישראל ואסמאעיל מוסלמי מ-Maralal. מלבד בעלת המקום, אני הבחורה היחידה בחדר. כולם מדברים עם כולם, קצת סוואהילית, קצת אנגלית. אסמאעיל מספר על ההליכות הארוכות שלנו וכולם מתרשמים. קיבלנו הרבה כבוד מכולם, ועכשיו נוספה לזה גם הערכה.

נשארו לנו 10 ק"מ בלבד עד היעד הסופי שלנו לאותו יום - הכפר Loosuk.

לאורך כל הדרך, מאז הבוקר, כל כמה קילומטרים אנחנו מוצאים בית ספר. אני מתרשמת מכך שאפילו באזורים כה נידחים יש מבנה של בית ספר, מורים שעברו הכשרה ללמד ומוכנים לחיות במקומות אלו.

אנחנו עושים את דרכנו ל-Loosuk ועם הירידה מהגבעות מתחיל להתחמם. ב-Loosuk אנחנו ישנים בבית פרטי של חבר של אסמאעיל, עם חצר ענקית ודשא מטופח.

אני ליד האוהל שלי, ב- Loosuk, בסופו של היום השלישי

לצד הבית יש רפת קטנה ומנהל הרפת, בחור צעיר בשם Nelson, מזמין אותנו להכיר את הפרות וכמובן מציע לנו כוס חלב טרי. הגאווה הגדולה של הרפת היא הפרה Israel - הפרה הוותיקה ביותר ברפת שהגיעה מישראל בשנת 1997 ובעלת תפוקת החלב הגבוהה ביותר מבין כל הפרות ברפת. Nelson מציג לנו אותה כמו אב גאה.

הפרה Israel המפורסמת

אנחנו קמים בבוקר לקנקן צ'אי עם חלב טרי-טרי שנחלב היישר מהפרות ברפת, ומתחילים את יומנו הרביעי והאחרון חזרה ל-Maralal.

יום אחרון בטרקים תמיד מעלה בי תחושות עצב ושמחה. אני כמובן מחכה למקלחת חמה, אוכל עשיר יותר, פֵּרות טריים ומנוחה לרגליים מההליכות הארוכות. אך גם עצובה להיפרד מהטבע ומבעלי החיים שאני אוהבת, מהנופים, מהמפגשים עם המקומיים, מאסמאעיל ומחוויה שנהניתי ממנה ולעולם לא תחזור שנית. אולי תחזור בצורה אחרת אך בוודאי שלא עם אותם אנשים.

אני ביומנו האחרון לטרק, בדרך ל-Maralal

אנחנו עוצרים בדרך בכפר בשם Sirata לצ'אי וצ'פאטי ויושבים בחוץ להתבונן באנשים. לידנו יושב גבר משבט Samburu עם תלבושת מסורתית. הוא מוציא מתחת לבגדיו שרשרת שתלויה עליה קופסה קטנה. כשאני רואה זאת, אני בטוחה כי הקופסה מכילה כסף אך הוא פותח אותה, שופך מעט מתכולתה על ידו ואוכל - טבק. המקומיים כאן אוכלים טבק ולא מעשנים. אני ואסמאעיל רואים זאת, מתבוננים אחד בשני וצוחקים. כבר יש לנו שפה משותפת.

אסמאעיל והגבר שאכל טבק בכפר Sirata

בדרכנו ל-Maralal אנחנו עוברים בעוד בית ספר ב-Nomotiyo. אנחנו עוצרים שם להפסקה אחרונה לפני ההגעה ל-Maralal. תלמידים מתאספים סביבנו ואסמאעיל מחליט לבחון את המשמעת שלהם. הוא צועק לכולם: "!Good Morning Children", וכולם, במקהלה אחת גדולה, עונים לו:

"!Good Morning Teacher”

הם אמנם ממושמעים אך עדיין לא הבינו כי לא כל מי שאומר להם בוקר טוב הוא בהכרח מורה.

Maralal כבר קרובה, ממש מעבר לגבעות

כמה ק"מ בלבד ואנחנו כבר ב-Maralal. שוב ציוויליזציה, אם אפשר לקרוא ל-Maralal ציוויליזציה. בכל זאת יש בה כבישים סלולים, מכוניות, תחבורה ציבורית, שתייה קרה, סופרמרקט קטן, פֵּרות וירקות טריים, Hotels לאכול בהם יותר מצ'אי וצ'פאטי, בנקים ואולי הדבר שאני הכי אוהבת במרכזים עירונים - אוסף של אנשים מקצוות שונים המנהלים חיים משותפים.

וזה הכי קרוב לציוויליזציה שאראה בשבועות הקרובים, משום שאני בדרכי לאגם טורקאנה - אחד האזורים המבודדים ביותר בקניה.

אסמאעיל ואני בחזרה ב-Maralal, ליד החנות שלו

ארבעה ימים בלבד היה הטרק, 80 ק"מ סך הכול. היו בו כמובן, הרבה נופים בטבע פראי אך יותר מכול היו בו אנשים מיוחדים, חמים וטובים. אנשים מעניינים וכל כך שונים ממני, אשר חיים בצורה אחרת לגמרי ממה שהכרתי כל חיי, שלימדו אותי שוב - אין טוב ורע, נכון ולא נכון. כל אחד יבחר את הטוב ביותר עבורו.

ובסוף - כולנו בני אדם, קצת שונים, קצת דומים.

#Kenya #Africa #Maralal #Jibril #Ismail #Lesiolo #Porro #Samburu #trekking #LoroghiHills #RiftValley #Mzungu #LakeTurkana #Chai #Chapati #Ipartuk #Lekira #Ngano #Mandazi #Malasso #Pokot #Turkana #Lantipo #Clan #Maize #MtElgon #CharanganiHills #InkekSapuke #Hotel #NaiborNagre #Loosuk #Israel #Sirata #Nomotiyo #גיבריל #אפריקה #קניה #אסמאעיל #טרק #צאי #צפאטי #אגםטורקאנה