שוב נתחיל מחדש
- Yael Israeli
- Oct 28, 2016
- 8 min read
שׁוּב נַתְחִיל מֵחָדָשׁ, שֶׁכֻּלָּם מַתְחִילִים;
הַחוֹרֵשׁ, הָאוֹסֵף, הַמְִשׁוֹרֵר, הֶעָלִים
הַנּוֹפְלִים עִם הָרוּחַ, פְּנִינֵי הַטְּלָלִים
וְהַגַּל הַחוֹזֵר אֶל חוֹפָיו הַתְּלוּלִים.
האוטו מתגלגל מנתב"ג למודיעין ומתחיל לטפס מעלה להרי ירושלים. אני נזכרת בתחושה שהייתה לי כל ערב כשהייתי בדרכי הביתה מהעבודה או מהלימודים בתקופה שגרתי בירושלים: תחושת הקלה שאני בדרך למקום הבטוח שלי, למקום שמקבלים אותי בו ללא תנאים, מקום שאני יכולה להיות בו בדיוק מה שאני, בלי מסֵכות או חומות, בלי צורך להוכיח את עצמי, להרשים או לעשות "פוזות". המקום שלי. ואני חושבת לעצמי שכך אני צריכה להרגיש ממש עכשיו, ברגעים האלו שאני בדרך למקום שקראתי לו פעם "בית", אחרי שנתיים שלא נסעתי בהן לשום מקום שהיה מוכר או ידוע מראש. אך התחושה הזו לא מגיעה, אולי כי הצלחתי לקחת את עצמי בכל מקרה לכל מקום שהלכתי אליו באפריקה, אולי כי "בית" זה המקום שהלב נמצא בו ובשנתיים האחרונות הלב שלי היה פשוט באפריקה, ואולי המושג "בית" השתנה בשנים האחרונות וכך גם מיקומו הפיזי.
את השבועות האחרונים באפריקה ביליתי בקניה ובאתיופיה. חזרתי למקומות שכבר הייתי בהם, רציתי לפגוש שוב אנשים שחשבתי שהיו חבריי ואולי יותר מכול רציתי לברר את המושג "בית". האם חזרה לאותו מקום בפעם השנייה תשנה את תחושותיי לגביו? האם עדיין אצליח להרגיש בית? אהבה למקום? האם אתאכזב או שדווקא אופתע לטובה? האם עדיין ארגיש שייכת גם אחרי זמן שלא הייתי במקום?
חציתי את הגבול רגלית מאוגנדה לקניה דרך עיירת הגבול Malaba. אכלתי את ה-Rolex (חביתה מגולגלת בצ'פאטי) האחרון שלי אצל אחד מה-Chapatiman המקומיים והמשכתי לבדי למעבר הגבול. התרגשות אחזה בי כשעברתי בין המשאיות הממתינות בגבול, בדרכי ל-ק-נ-י-ה. כשחיכיתי בתור להחתמת הדרכון התיידדתי עם בחור מוסלמי גבוה שהזכיר לי את ג'יבריל, אהובי משכבר הימים, ורגש עז של געגוע הציף אותי. עברתי בלי בעיה, מצוידת באשרת מעבר שהנפקתי מראש ונכנסתי שוב למדינה שכל כך אהבתי. מהרגע הראשון הבנתי שוב למה אהבתי את קניה כל כך – אנשים מחייכים אליי בכל פינה, מדברים אִתי והאחד עם השני בלי חסמים או עכבות והסוואהילית הנעימה לאוזן נשמעת בכל מקום. ואולי בעצם אני "מכורה" מראש ולא משנה מה – אוהב את קניה בכל מקרה? האם מדובר באהבה ללא תנאים?
בימים שיבואו, אני אדע אכזבות ותחושות האהבה החזקות למדינה יתערערו ויעלו בי את השאלה: האם זה באמת המקום שלי? האם עדיין יש בי הביטחון שזה המקום שנועדתי להיות בו?
תור המשאיות בגבול אוגנדה-קניה במעבר הגבול Malaba
כבר בצד השני של הגבול - Malaba הקנייתית
מחכים שה-Matatu יצא ל-Kitale
אני מנסה להתארגן ולצאת לטרקים באזורים שעדיין לא ביקרתי בהם, אך בגלל מזג אוויר גשום וחוסר הצלחה במציאת מדריך, אני נשארת במרכזים העירוניים ומשאירה את אזורי הכפר המבודדים לפעם הבאה.
כל אלה גורמים לי לתחושת דכדוך וכישלון עצמי. לאלו מתווספות אכזבות ממספר חברים שלמרות הבטחותיהם, לא נפגשנו. למרות כל אלה, אני ממשיכה ומגלה את הטוב ואת האושר שלי שם.
אני פוגשת את נתן שאף פעם לא מאכזב. הפעם אנחנו הולכים לבית הוריו ואני פוגשת שתיים מאחיותיו שהגיעו במיוחד כדי להכיר אותי וכן את גיסו.
נתן ומשפחתו
להורים שלו יש שטח עצום עם גידולים שונים – בננות, קפה, תפוחי אדמה, אגוזי מקדמיה, אבוקדו, פסיפלורה ועוד. פשוט גן עדן. הם חיים בשולי העיר Karatina שרחוקה כשעתיים נסיעה מניירובי. אני שוב מתפלאת לגלות כמה המודרנה רחוקה מהם, למרות הקרבה היחסית לעיר: הדרך היחידה לביתם היא שביל צר ללא מעבר לכלי רכב; אין חשמל בבית (למרות שנתן הוא מהנדס חשמל במקצועו!) והם עדיין שואבים מים מבאר שנמצאת בשטחם. הם לא מפסיקים להודות לי שהגעתי לבקר אותם (אני מנסה לשכנע אותם שאני זו שאמורה להודות להם שהם מארחים אותי בביתם!) ומבטיחים להתפלל לשלומה של ישראל ולשלום משפחתי. הם חוזרים ואומרים שאני, משפחתי וחבריי מוזמנים אליהם תמיד וכי ביתם הוא ביתי.
מסתובבים בשטח הבית של הוריו של נתן
אנו אוכלים ארוחת צהריים טבעונית שאימא של נתן הכינה במיוחד עבורי. נתן סיפר לה שהמאכל הקנייתי האהוב עליי הוא Githeri (תבשיל שעועית ותירס) והיא הכינה זאת מחומרי הגלם המצויים אצלה בגינה. כשאנחנו מסיימים לאכול, אנחנו יוצאים לסיור בשטח הענקי שברשותם, בין הגידולים השונים. נתן מתחיל לחפור כדי להוציא Yam (מעין בטטה אפריקאית). הם ממלאים שקיות של פסיפלורה בשבילי, אבוקדו ואגוזי מקדמיה כדי שאקח אִתי. יחד אנחנו מפצחים את אגוזי המקדמיה העטופים קליפה קשה וזאת בעזרת שתי אבנים פשוטות מהגינה. אני יוצאת מביתם בידיים מלאות והם מלווים אותי ואת נתן עד תחנת ה-Matatu (מיניבוס לתחבורה ציבורית בקניה). אנחנו נפרדים עם הרבה תקווה להיפגש שוב והזמנה פתוחה לאירוח בקניה ובישראל.
נתן ואביו חופרים באדמה כדי להוציא Yam
מפצחים אגוזי מקדמיה מקליפתם הקשה בדרך המסורתית הפשוטה
נתן ואני נוסעים ל-Nanyuki, שם אני פוגשת שוב את גֶ'ף שפגשתי באגם טורקאנה. הוא מגיע במיוחד מ-Laisamis, מרחק של כארבע שעות נסיעה למרות שהוא עובד ביום למחרת. המאמץ שהוא עושה כדי לפגוש אותי מזכיר לי שוב שיש כמה אנשים בקניה שאכפת להם ממני מאוד.
גֶ'ף ואני וחברים נוספים בטיול ההוא באגם טורקאנה
בימים שלאחר מכן, אני ממשיכה להכיר אנשים חדשים, חלק מהקשרים עם האנשים הפכו לקשרים משמעותיים, ורובם היו עוד אנשים ארעיים שהעלו חיוך על פניי, אך כולם גרמו לי להרגיש שייכת ורצויה, כמו שתמיד הרגשתי בקניה וזאת למרות האכזבות.
חברים ישנים מ-Carnation Hotel בנאקורו
מקניה אני ממשיכה לאתיופיה – מדינה מיוחדת במינה אך פעמים רבות היו לי רגשות מעורבים כלפיה והיא עוררה בי תחושות של משיכה ודחייה בו זמנית. החזרה אליה הייתה עבורי מעין נוסטלגיה למדינה הראשונה שטיילתי בה במזרח אפריקה (אחרת לגמרי מדרום אפריקה!) ושהיו לי בה קשיי הסתגלות אמִתיים. אך כעת, אחרי כל החודשים מחוץ לאתיופיה, זיכרון הקשיים ובעיקר תחושות הקושי הלכו ונעלמו ונשארה רק הנוסטלגיה.
עלייה למטוס בסגנון אתיופי
קיוויתי לפגוש את דאגי, שהיה בשבילי אהבה גדולה, כדי לסגור את מעגל האהבה הזה (ואולי בעצם היינו רק פותחים מעגל חדש?) , אך דאגי כמו תמיד, היה בקצה השני של המדינה, מחויב לעבודה, ואני החלטתי לנסוע ל-Awasa לנופש בסגנון אתיופי לפני החזרה ארצה.
דאגי ואני בימים הטובים
רוב החברים האתיופיים שלי נמצאים בצפון הרחוק של אתיופיה אך חבר אחד היה לי ב-Shashamane, שהפחיד אותי כהוגן לגבי קניה והיה כתף לבכות עליה אחרי הפרידה מדאגי ולפני הנסיעה לקניה. לא ידעתי עליו דבר מלבד את שמו ואת המקום הקבוע שהיינו נפגשים בו מדי ערב. מספר הטלפון שלו שהיה ברשותי היה מנותק – בכל זאת עברו יותר משבעה חודשים מאז הייתי כאן לאחרונה. איך מוצאים בן אדם ככה?! היום הכול כל כך פשוט ובעזרת האינטרנט והאי מייל ניתן למצוא כל אחד. אך באתיופיה המצב שונה ואני צריכה להתאים את עצמי למציאות.
אני יורדת מהאוטובוס ב-Shashamane ומנסה את מזלי. אני הולכת ל-Buna beat (מקום לשתיית קפה) שהיינו יושבים בו מדי ערב – שותים קפה, מתבוננים על העוברים ושבים ומדברים בעיקר על קניה. אני פוגשת שם את זֶד, בחורה אתיופית צעירה שמנהלת את המקום והייתה גם אז, בימים ההם שביליתי אִתו. היא לא זוכרת אותי. אני מנסה לדבר אִתה באנגלית, אך ללא הצלחה. במקום יושב בחור תימני שמנסה להשיג אזרחות אתיופית (מי היה מאמין שיש מישהו כזה ושהאפשרות הזו נמנעת ממנו?!) והוא יודע טיפה אנגלית. הוא מסביר לה בערבית (שפה שזֶד יודעת כיוון שעבדה שש שנים באיחוד האמירויות) שאני מנסה למצוא מישהו שהיה יושב כאן פעם, שעבד באזור וששמו Wendey. בתחילה היא לא מבינה את פשר השאלה אך לאחר דקת מחשבה היא לפתע נזכרת בו. היא מספרת שכבר לא הגיע הרבה זמן והיא איננה יודעת מה קרה לו. היא מבטיחה לבדוק במקום עבודתו שצמוד ל-Buna beat אולי הם ידעו לאן עבר או מה עלה בגורלו. היא הולכת לדבר עם אחד העובדים וחוזרת עם הבשורה כי Wendey עזב את Shashamane כבר לפני מספר חודשים וכי יש רק בחור אחד שהיה בקשר אִתו וייתכן שבידו מספר הטלפון שלו. "אז איפה הבחור הזה?" אני שואלת בעזרת המתרגם התימני. זֶד אומרת שהוא עובד כרגע ולא יכול לענות לטלפון. הוא יהיה זמין בסוף יום העבודה ואז היא תנסה להשיג אותו. אני יושבת ומחכה כל היום ב-Buna beat כדי לא להפסיד במקרה את ההזדמנות לפגוש את החבר האחד והיחיד של Wendey. הוא זכור לי כבחור בודד והמחשבה הזו, שאחרי כל שנות עבודתו במקום הזה, יש רק אדם אחד שייתכן ויודע לאן עבר ויש בידו דרך לתקשר אִתו, מעציבה אותי. האם רק דמיינתי כשחשבתי שהאתיופים חברתיים ואכפתיים?
תופעות מעניינות שאני רואה במו עיניי ב-Shashamane, בזמן שאני יושבת ב-Buna beat
הערב יורד והחבר של Wendey לא מגיע. אני כבר מאבדת תקווה. ככה זה באפריקה, רב הנסתר על הגלוי. זֶד מבטיחה לי לנסות להתקשר אליו בבוקר למחרת ומבטיחה שנצליח להשיג את הטלפון של Wendey. הביטחון שלה נוסך גם בי ביטחון ותקווה אם כי אני די חסרת אמונה בשלב זה. אני הולכת לישון מאוכזבת, מיואשת מהמצב שלא בשליטתי ומוצפת במחשבות וברגשות על הבחור הזה – Wendey, יושב בודד בעיירה אתיופית נידחת בלי אף אדם שקרוב אליו או שאכפת לו ממנו.
אני קמה בבוקר ב-Shashamane, מוכנה ללכת ל-Buna beat ומוכנה לאכזבה נוספת. אני מגיעה מוקדם בבוקר ומחכה. ומחכה. ומחכה. זמן שנראה לי כמו נצח. אני וזֶד מנסות לתקשר בינינו – שתינו נעות בין ערבית, אמהרית ואנגלית, ואיכשהו מצליחות להבין אחת את השנייה. אני מבינה ממנה שהיא כבר דיברה הבוקר עם מי שהיה הבוס של Wendey ושחבר שלו אמור להגיע בזמן הקרוב. בינתיים אנחנו מדברות בינינו והיא וחברתה שמנהלות את ה-Buna beat שואלות אותי למה אני כל כך מתעקשת למצוא את הבחור הזה - Wendey. אני עונה להן: "מה זאת אומרת?! אנחנו חברים!", ושתיהן מיד פורצות בצחוק גדול. אני שואלת אותן על גברים אתיופיים והן מיד עונות שהם לא שווים כלום ושרק באדיס, אולי, יש כמה, שהם בסדר. הן לא מצליחות לשכנע אותי, בכל זאת מצאתי כמה גברים מעניינים באתיופיה. בתשע, לפתע, מופיע חברו האחד והיחיד של Wendey. הוא מספר לי שהוא עזב לפני כמה חודשים, הוא לא יודע למה ולאיזו מטרה. לא, הוא לא בא לבקר ב-Shashamane. הוא נותן לי מספר טלפון אחר שלו שמפנה אותי למשיבון הקולי. אני מבקשת ממנו שאם במקרה הם ייפגשו יום אחד, שרק יגיד שלו שחיפשתי אותו, שרציתי לפגוש אותו, שיש מישהו שחושב עליו ודואג לו. הוא הבטיח לעשות כן אך היה ברור לשנינו כי הסיכויים שהם ייפגשו – קלושים למדי.
אני נוסעת ל-Awassa, מרחק חצי שעה בלבד מ-Shashamane. מנסה כל הדרך להתקשר למספר החדש של Wendey – אולי בכל זאת אצליח? אולי אין לו קליטה? אולי אין לו סוללה? והנה – לפתע – הוא עונה! העקשנות משתלמת! הוא מספר לי שעבר למקום בשם Assela ומתחנן שאבוא לבקר. ברור שאבוא! התאמצתי כל כך להשיג אותו וכעת לא אפגוש אותו?! אני נוסעת יום למחרת לפגוש אותו ב-Assela ושנינו נרגשים מהמפגש המחודש ומעצם העובדה שהצלחתי למצוא אותו. הוא לא עובד כבר כמה חודשים ובעצם עבר ל-Assela כדי לברוח מ-Shashamane. עצוב לי עליו, עצוב לי לראות בחור בגילי כל כך בודד וחסר תקווה. הוא לא מוכן לדבר אִתי באמת - על מה שמטריד אותו, על הסיבות שגרמו לו לעזוב, על האנשים שקרובים אליו ואכזבו אותו. אני מחליטה לעזוב את העניין ושמחה רק לבלות אִתו את היום – אני נהנית אִתו ויש בינינו הרבה במשותף, ואני מרגישה שעצם הנוכחות שלי גם מרוממת את רוחו. לא הכול חייב להיאמר במילים. אני מנסה לשכנע אותו לפתוח כתובת אי מייל כדי שנוכל לשמור על איזשהו קשר ולמרות שהוא מבטיח שיפתח, ברור לי שזו אולי הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
Wendey
אני חוזרת ל-Awassa לכמה ימים של שקט ושלווה לפני החזרה לארץ. אני לגמרי לבד. אני מטיילת במהלך היום בעיר, הולכת לאיבוד בתוכה ומגיעה מדי ערב לאישה אחת שמכינה תה ולחם ואבוקדו, ויושבת עם עוד קבוצה קבועה של מקומיים שמסיימים את יום העבודה שלהם. אני מסתכלת כל ערב על העוברים ושבים. אני חושבת אחורה על השנתיים האחרונות וברור לי שגם אם לא תמיד החלטתי בצורה הטובה והחכמה ביותר ולמרות העצב והקשיים בדרך – אני לא מתחרטת על דבר ואם רק הייתי יכולה להתחיל הכול מחדש – הייתי עושה הכול שוב, בדיוק אותו הדבר.
אגם Awassa מפסגת Debre Tabor וילדות רועות את הבקר על ראש ההר
ביקור שני במקום אינו דומה בשום צורה שהיא לביקור הראשון. אני יודעת שכל פעם מדובר בהתחלה חדשה, בחוויה חדשה. אף פעם לא צריך לצפות שדברים יהיו כמו שהיו, למרות שרובנו חוטאים בכך ובלִבנו מקננת תקווה (גם אם לא באופן מודע) שהכול יחזור להיות כפי שהיה אז. חזרתי בשנית לאתיופיה ולקניה וכבר עברו שלושה חודשים מאז שחזרתי בפעם ה-מי יודע כמה- לארץ. כאן, לא ציפיתי שהדברים יהיו אותו הדבר, אולי להפך. רציתי שיהיו שונים, שיהיו דומים יותר לאפריקה שלי, שאני אהיה דומה יותר למה שהייתי באפריקה.
האם אני באמת מתחילה מחדש? אולי רק ממשיכה? ואם ממשיכה – ממשיכה מה? את אפריקה או שאני חוזרת אחורה בזמן וממשיכה מהנקודה שעזבתי בה את הארץ?
כבר שלושה חודשים שאני כאן, לא עובר יום שאין בי תחושת געגוע כואבת, ועדיין לא הצלחתי להחליט.
מַתְחִילִים מֵחָדָשׁ. לָמָּה לֹא? מַה זֶּה רַע?
גַּם הַזְּמַן לִפְעָמִים מִתְבַּלְבֵּל בַּסְּפִירָה
גַּם הַגַּל אֶל הַחוֹף מְבַקֵּשׁ חֲזָרָה
גַּם תֵּבַת הַזִּמְרָה שָׁרָה שׁוּב אֶת שִׁירָהּ.
שׁוּב נַתְחִיל מֵחָדָשׁ, שֶׁכֻּלָּם מַתְחִילִים
נְנַגֵּן אֶת הַשִּׁיר בְּאוֹתָן הַמִּלִּים
שֶׁאֵינָן מִתְעַיְּפוֹת, לְעוֹלָם, כַּגַּלִּים
הַשָּׁבִים בְּלִי חֲדֹל
אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל
אֶל חוֹלוֹת הַחוֹפִים הַתְּלוּלִים...
("שוב נתחיל מחדש", נתן יונתן)
חוזרים לשגרה
Comments