Shashamane - עיר ואם באתיופיה

Kenya - Here I come!

לפעמים צריך פשוט להתעלם מכל האזהרות, ההפחדות, ההמלצות והשמועות, וללכת על פי תחושות ותשוקות פנימיות. הרי כל הטיול לאפריקה, כבחורה לבד, שמתניידת בתחבורה ציבורית, ישֵנה בשכונות מפוקפקות ומטפסת על הרים, היה מלווה באינסוף אזהרות והטפות, שאני צריכה לחשוב פעמיים על מה שאני עושה ואולי אשקול את הרעיון שנית, ואסע בִּמְקום למדינה כמו... שוויץ?!

כך היו התגובות גם כשסיפרתי לאנשים שאני מתכוונת לחצות את הגבול לקניה דרך Moyale, שנמצאת בצפון הרחוק של קניה ובדרום הרחוק של אתיופיה. "אולי תטוסי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית?... אולי תטוסי ישר לאוגנדה?... אולי תחזרי כבר לארץ?... אולי תישארי עוד קצת באתיופיה?..." אלו היו חלק מההצעות שקיבלתי. "תשקלי את צעדייך בתבונה, את עדיין בחורה צעירה וכל החיים לפנייך", אמר לי מישהו.

החששות לא הגיעו משום מקום: צפון קניה נחשבת אזור מבודד למדי, המצב הביטחוני בו משתנה תכופות והוא נתון למלחמות שבטים תמידיות. בנוסף, מדובר באזור שקרוב יחסית לשבטים הסומליים בקניה (אשר חיים בעיקר בצפון-מזרח המדינה) שקשורים בחלקם לפעילות של א-שבאב הסומלי במדינה (ארגון טרור שמסונף לאל-קאעדה).

אני, ישנה לבד בשטח, בעוד הרפתקה שבעיני רבים נחשבת מטורפת

אחרי כמה ימי נופש ב-Awassa ושכנוע עצמי שהכול יהיה בסדר, אני נוסעת ל-Shashamane, מרחק של חצי שעה נסיעה מ-Awassa, משם יוצא האוטובוס לעיירת הגבול Moyale, נסיעה של כ-16 שעות אשר נפרסת על פני יום וחצי, כולל עצירה ללילה בעיירה Yabelo שבדרך.

Shashamane אינה מקום מעניין במיוחד אך היא נמצאת בצומת דרכים חשוב במדינה ויש בה קהילה של Rasta People שגרים ב-Jamaica Village. ניסיתי להבין את העקרונות שהקהילה חיה לפיהם ומדוע החליטו להתיישב דווקא ב-Shashamane. התשובות שקיבלתי היו די עלומות ואם לשפוט על פי חברי הקהילה עצמה, שפגשתי במהלך שהותי בעיר, מדובר בחבורה שאינה עובדת, מעשנת מריחואנה, לועסת Chat (עלים שנלעסים באתיופיה ויש להם השפעה מעוררת ומרגיעה... כן, תחושות מנוגדות אך כנראה זה כל הקסם!), סוגדת לבוב מארלי ול-Haile Selassie (מי שהיה הקיסר האחרון באתיופיה ואחד המפורסמים שבהם). על פי ממה ששמעתי Haile Selassie ערך ביקור ב-Jamaica בשנות ה-60 והחליט להקצות קרקע ב-Shashamane לקהילת ה-Rastafari. מאז הוא נערץ על ידם ובכפר יש אף מוזאון המוקדש לו.

אני יושבת באחד מה-Buna Beats ושותה קפה. לידי יושב בחור צעיר בשם וואנדה, שמתחיל לדבר אִתי ובאופן מפתיע יודע אנגלית לא רע ואפשר לנהל אִתו שיחה של ממש.

אני מספרת לו שאני בדרכי דרומה לקניה והוא בהתרגשות מספר לי שהוא גר במשך עשר שנים בקניה, בתקווה לקבל ויזה לאמריקה, אך ללא הצלחה (לא, הוא לא החליט לחזור לאתיופיה כאקט פטריוטי או משהו כזה). הוא מספר לי סיפורים על קניה שרק מגבירים את החששות שלי: על Policemen שעוצרים אותך ומבקשים רק Kito Kidogo (בסוואהילית: משהו קטן, הכוונה לשוחד), על הפשע בניירובי, הטרור הסומלי והדרך הקשה והארוכה מ-Moyale לניירובי. אנחנו צוחקים על כך שאחותו הייתה שולחת לו 150$ בחודש, חצי מהסכום היה הולך לשוטרים שעצרו אותו בדרכים וחצי היה נשאר אצלו. אם חושבים על זה - אין בזה שום דבר מצחיק אבל במרחק הזמן והמקום, דברים פשוט נראים אחרת.

הוא מדבר על אתיופיה ועל אתיופים בצורה שלא שמעתי אף אתיופי אחר מדבר - כל מי שפגשתי עד כה אהב את המדינה והיה גאה בה מאוד, והוא - סלד מהאתיופים וראה בהם בורים, אנשים שלא מבינים אותו ולא ניתן לנהל אִתם שיחה עמוקה. הוא אמנם הציג את קניה כמקום "מפחיד" אך דיבר בחום על הקנייתים והציג אותם כמשכילים וכאנשי שיחה. באותו זמן, לא יכולתי להבין את התחושות האלה, או על מה הוא מדבר, כיוון שלא הכרתי את הקנייתים עדיין, ואחרי חודשיים כל כך אינטנסיביים באתיופיה כשאני מתרועעת בעיקר עם אתיופים, התרגלתי כנראה לשיחות ולצורת המחשבה האתיופית שוואנדה כל כך סבל ממנה.

הוא הבטיח להתפלל עבורי שאחצה בשלום את צפון קניה ושלא אסבול מיותר מדי הטרדות במהלך שהותי בקניה.

בדרכי לארוחת הצהריים, מחייכת אליי אחת מעושות הקפה ברחוב ומזמינה אותי לקפה על חשבונה. אישה יפה באמצע שנות ה-30 לחייה. אנחנו מדברות, והיא מספרת לי שהייתה נשואה לבחור לבן מהולנד שעזב אותה במפתיע אחרי שש שנות נישואים, לאחר שמצא אישה אחרת. למרות כל זאת, היא מדברת בביטחון ואומרת שאינה זקוקה לאף גבר בחייה והיא חזקה מספיק בזכות עצמה - אמירה נדירה ולא מקובלת באתיופיה, מדינה שנשים בה אומנם זוכות לכבוד אך עדיין לא למעמד מכובד. אני מרגישה מחוברת אליה - בתור שתי נשים עצמאיות, שעומדות בזכות עצמן ולא זקוקות למשענת גברית. היא מחבקת ומנשקת אותי וכמובן נותנת לי את מספר הטלפון שלה, לפעם הבאה שאחזור ל-Shashamane.

אני ממשיכה למסעדת פועלים קטנה לאכול Beyeneut - אינג'ירה ועליה סוגי ירקות ומטבלים שונים (Wat - שם כללי באמהרית לרטבים ולמטבלים המגיעים יחד עם האינג'רה). כשאני מסיימת ומגיעה לשלם, המלצרית מצביעה על חבורת גברים בפינת המסעדה ואומרת שהם כבר שילמו בשבילי. אני ניגשת אליהם להגיד תודה. רק אחד מהם יודע אנגלית (כמה מילים נחשב "יודע"? זה יותר ממה שהשאר ידעו בכל מקרה), ודווקא זה שאינו יודע, מתעקש לקחת אותי על האופנוע שלו לראות היכן הוא עובד. אנחנו נוסעים ובדרך חזרה הוא מלווה אותי לכיוון המלון ומתחנן שניפגש בערב. אני מנסה להסביר לו שאני עוזבת, אך לשווא - יש גבול כמה אפשר לתקשר בעזרת תנועות ידיים.

כדי להיפטר ממנו וכדי לא להסגיר את המלון שאני ישנה בו, אני בורחת לחברתי החדשה בעיר - עושת הקפה שלי, שמצליחה להסביר לו בצורה יפה באמהרית ש... יתחפף. אנחת רווחה!

דוגמה ל-Beyeneut האתיופי

אני חוזרת למלון ומרגישה שהגיע הזמן לעזוב. משהו בוער בי מבפנים להתחיל לנוע, להתגלגל, להכיר תרבות חדשה, לראות נופים לא מוכרים, ולהכיר אנשים שנראים וחושבים אחרת. אתיופיה הייתה טובה אליי אך אני משתוקקת לגלות מה מחכה לי במקום החדש והלא ידוע הזה: קניה.

אני נוסעת ל-Moyale למחרת בבוקר, נהנית מהחברותא האתיופית - כולם מכבדים אותי ואחד את השני בקני סוכר, בוטנים, ו-Kulu (נשנושים אתיופיים) שהם קונים על הדרך ומסדרים לי מקום לישון ב-Yabelo.

אני מגיעה ל-Moyale נרגשת מאוד אך גם מלאת חששות: האם אצליח לחצות את הגבול? האם אצטרך לשחד את הפקיד בביקורת הגבולות? מה הם יגלו עליי שם במחשב הנסתר שלהם? (אתם מכירים את התחושה הזו, כשאתם עומדים מול הפקיד בביקורת הגבולות, ולמרות שאתם יודעים שאתם תמימים ונקיים לגמרי, מעולם לא גנבתם אפילו מסטיק מהמכולת, אתם לחוצים שאולי יגלו עליכם משהו?!).

אני עוברת בביקורת הגבולות בצד האתיופי בשלום (אין אפילו שלט מחוץ לבניין, יכולתי פשוט לחצות לקניה!) ועוברת למשרד הקנייתי. קצת מבולבלת - רק לפני עשרים מטר הייתי עדיין באתיופיה... איפה אני עכשיו?!

Moyale הקנייתית וברקע Moyale האתיופית

הפקיד בודק את הויזה שלי, מצלם אותי, מספר לי שהוא יודע ערבית ושהיה שמח לבקר בירושלים, מחייך אליי חיוך רחב ויפה שיש רק לאנשים שחורים, ובלי שום בקשה לכסף או בעיה כלשהי, מחתים לי את הדרכון ואומר: "Karibu" (ברוכה הבאה בסוואהילית).

יש! הצלחתי! עכשיו נותר רק לחצות את צפון קניה בבטחה... קטן עליי ;)