Speak the Language of the Hebrewman
- Yael Israeli
- Jan 15, 2016
- 5 min read
לאחר יומיים ב-Moyale (מי היה מאמין שאשאר שם יותר מלילה אחד?! ככה זה כשמכירים אנשים נחמדים שמשכנעים אותך להישאר) שפגשתי בהם אנשים מקסימים, יצאתי מחוזקת ומלאת תקווה שהמסע מ-Moyale עד ניירובי יעבור בשלם. מדובר בנסיעה של כ-14 שעות (זמן מקוצר משמעותית לעומת מה שהיה לפני מספר שנים, בעקבות סלילת חלק מהכביש), אך אני החלטתי לעצור בעיירות Marsabit ו-Isiolo שנמצאות על הדרך דרומה.
Moyale הקנייתית
כשהגעתי אליהן התברר לי שמדובר במקומות לא כל כך נעימים והרגשתי שם לא בנוח. אולי זאת הייתה סתם הרגשה משום שאלו היו ימיי הראשונים בקניה והכול נראה חדש ומאיים. צפון קניה נחשב אזור יבש מאוד, עם תקופות בצורת ממושכות אך באופן יוצא דופן, דווקא ביום שהגעתי ל-Marsabit, ירד גשם, כך שגם לא יכולתי לצאת לטייל. תמיד נדמה לי שאני מביאה את הגשם לכל מקום שאני הולכת אליו, אולי דווקא בגלל החשש הגדול שלי מגשם כשאני מטיילת.
ב-Isiolo אני פוגשת בחור שבשום פנים ואופן אינו מוכן להאמין לי שאני רק מטיילת באפריקה. הוא מתעקש, ולא מסכים להניח לי, שאני עורכת מחקר על קניה, כאילו מדובר באיזו פעילות חשאית במדינה. ולמה זה כל כך מהותי בשבילו מה בדיוק אני עושה כאן? עד היום לא הצלחתי להבין! אחרי השיחה הזו, אני בורחת למלון שמא יאשימו אותי בקרוב בריגול למען מדינת אויב ומחליטה שהגיע הזמן לנסוע לניירובי.
אני עולה בוקר למחרת על האוטובוס ומוכנה לנסיעה קצרה יחסית - כמה שעות בודדות. אוטוטו ואני בניירובי. אהיה שם מוקדם בבוקר ואוכל אפילו ללכת לשחות היום, אני חושבת לעצמי. חששתי מההגעה לעיר גדולה כמו ניירובי, עם אחוזי פשיעה גבוהים יחסית. המלון שמצאתי בשכונת Kangemi היה רחוק מהעיר וידעתי שאצטרך לקחת Matatu (מיניבוס בסוואהילית, צורת התחבורה העיקרית בקניה) שמגיע לשם. קיוויתי שאתיידד עם מישהו באוטובוס שאוכל לבקש את עזרתו אך גם לאחר שעתיים נסיעה לא נראתה איזו שיחה באופק. פתאום הנהג עוצר בצד הדרך, האוטובוס נתקע כשאנחנו במרחק של שעתיים בלבד מניירובי. כולם יורדים מהאוטובוס ויושבים בנחת להשתזף בשמש. אף אחד לא נראה מוטרד במיוחד. אחרי שעתיים בשמש, ניגש אליי בחור צעיר, לבוש בצורה פשוטה אך מסודרת ואומר לי: "Akuna Matata" (בסוואהילית: אין בעיות, ומי לא מכיר את הביטוי מהסרט מלך האריות?! הקנייתיים באמת חיים על פי המוטו הזה: "...It means no worries"). קוראים לו נתן והוא גר במקום קטנטן בשם Ngusishi שנמצא כחצי שעה נסיעה מהעיירה Nanyuki, שהכרתי אותה כבסיס טוב לטיפוס להר קניה. הוא מורה בבית הספר בכפר ונוסע לניירובי כדי לאסוף את התלמידים שלו שהשתתפו בפעילות בעיר. אנחנו מחליטים יחד לעלות על Matatu לניירובי, כיוון שלא נראה שהתקלה באוטובוס תתוקן, ובאחת העצירות בדרך הוא נרגש להכיר לי את אמו ובעיקר נרגש לעובדה שהיא תכיר אותי. בשלב זה הוא כבר מציג אותי "כחברה מישראל". כשאנחנו מגיעים לניירובי הוא דואג שאעלה על ה-Matatu הנכון ל-Kangemi. הוא אולי ממהר, במיוחד אחרי העיכוב הגדול בדרך, אך הוא לא מראה זאת וזה לא משנה - הוא יקדיש את הזמן כדי לעזור לי. הוא נפרד ממני בלחיצת יד, לא בחיבוק ולא בנשיקה, ואני שמחה - סוף סוף בחור באפריקה שרואה בי ידידה בלבד ולא מנסה להתחיל אִתי? אולי תצמח מזה חברות אמיתית שאינה תלויה בדבר? הוא לא יוצר קשר כמה ימים, מה שמחזק את ההרגשה שלי כלפיו ולכן אני יוצרת קשר אִתו. הוא מאושר רק לשמוע שהגעתי בשלום למלון וכותב לי מדי כמה ימים רק כדי לשמוע מה שלומי, איך אני מסתדרת וכדי לאחל לי שבוע טוב.
נתן ואני בביתו ב- Ngusishi
אחרי שבוע בניירובי של הנאה מעיר גדולה ומודרנית (מעולם לא חשבתי שאתגעגע למרכז עירוני גדול בצורה כזו! אדיס אבבה היא אמנם העיר הגדולה באתיופיה, אך יש בה הרגשה כמו בעיירה שגדלה יותר מדי), אני נוסעת ל-Nanyuki, כדי לארגן את הטרק ל-Mt Kenya, ההר הגבוה בקניה והשני בגובהו באפריקה. אני מתקשרת לחברי הטוב, נתן, בהתראה של יום אחד בלבד. הוא מזמין אותי אליו הביתה, להכיר את משפחתו וחבריו ומציע לי להכיר גם את התלמידים שלו. הוא חוזר ואומר איזו זכות גדולה זו תהיה עבורו אם אגיע. לרגע אחד הוא אינו מציין שהוא עסוק, שאני מפריעה, שהוא יכול רק בשעה מסוימת ורק לזמן מוגבל, שזה לא מסתדר עם שעות השינה של הבן שלו - רק תגיעי ואתן לך עולם ומלואו!
נתן, אשתו שרה ואני
אני מתרגשת להכיר מקרוב ילדים קנייתיים ולספר להם מעט על ישראל.
נתן מגיע לקחת אותי מהכביש הראשי ואנחנו הולכים כחצי שעה עד שאנחנו מגיעים לבית שלו ולבית הספר. הוא מכיר לי את אשתו, שרה, ובנו הקטן והחמוד להפליא, Prince. אני חושבת לעצמי: איזה מזל שהבחור נשוי+1, כנראה שזו באמת חברות אמתית! בחלקות מסביב עובדים בשדה, הדודות שלו, אחיו, אחייניו וכולם מקבלים אותי בברכה.
לפני שאנחנו נכנסים לכיתה, לשיעור קצר על ישראל ובעברית, נתן מכין לכולנו ארוחת צהריים - הוא מביא תפוחי אדמה מהשדה, מקלף אותם עם סכין (יכולת שאני איבדתי כבר, אחרי שגדלתי על קולפנים) ומכין צ'יפס. הצ'יפס האמריקאי הגיע גם לכאן…
נתן אוסף את כל התלמידים בבית הספר, כשמונים במספר, בגילאי 12-3 וכולם מסתכלים עליי בעיניים בוחנות. אני לחוצה.
אני מספרת להם על ישראל, על שטחה הקטן, על מספר האנשים שחיים בה, על הרוב היהודי והאוכלוסיות המוסלמיות והנוצריות הקטנות יחסית, על האוכל שאנחנו אוכלים ועל העיסוקים של ילדים בני גילם בישראל. ההבדל העיקרי, הם מספרים לי, הוא שבקניה ילדים נמצאים בבית הספר משעות הבוקר המוקדמות ועד ארבע וחצי אחר הצהריים. איזה מזל יש להורים שלהם!
אני שמה לב שבכיתות שלהם אין שולחנות: רק ספסלים לשבת עליהם והלוח - עדיין לוח גיר. בחזית בית הספר, אין כל שלט המציין שזהו בית ספר או מה שמו. יש רק כמה בתי עץ קטנים, משרד מנהל ושני תאי שירותים חיצוניים. המבנים נמצאים בשדה יפהפה, המשקיף להר קניה. שדה שמעניק מרחב לשחק בין שיעור לשיעור.
אנחנו שומעים יחד את השיר של אהוד בנאי: Speak the Language of the Hebrewman וכולם קופצים ומרקדים, מזיזים את האגן בדרך שאני פשוט לא מסוגלת (באתיופיה היו אלו הכתפיים וכאן זה האגן…). אני מלמדת אותם כיצד לערוך שיחת היכרות בעברית:
"שלום. אני יעל, ואתה?"
"שלום. אני נתן".
"נעים מאוד".
תלמידי בית הספר, יחד עם המורים ואתי
אנחנו מתרגלים את זה כמה פעמים. למורים שבכיתה קשה לקלוט את המילים וכל התלמידים מתפקעים מצחוק ואני יחד אִתם. איזה אושר! הצלחתי להצחיק אותם! אני נותנת להם חופש להסתובב בכיתה ולהכיר אחד את השני בעברית. הם מתביישים מאוד וממשיכים לבהות בי. אך אני מצליחה לשכנע אותם להגיד שלום וזה הכי חשוב!
כל המורים בבית הספר ואני, עושים פוזות למצלמה
נתן לא מפסיק להודות לי שבאתי ושגרמתי לכל כך הרבה אושר לתלמידים שלו. אני מנסה להסביר לו שאני זו שצריכה להודות לו, שהוא מארח בחורה זרה בביתו, שהוא הכיר באיזו נסיעת אוטובוס.
הוא מלווה אותי חזרה לכביש הראשי, למרות שאני כבר זוכרת את הדרך לבד. בדרך הוא נותן לי את הצמיד שלו, עם דגל קניה, צמיד שתראו על ידו של כמעט כל קנייתי (איזו פטריוטיות יפה!), ושוב אני מרגישה את הרגשת השייכות למדינה הזו. עכשיו אהיה כמו כל קנייתי ממוצע במדינה!
אנחנו נפרדים לשלום ומקווים להיפגש שוב - אולי בקניה, אולי בארץ!
נתן ואני בתמונה אחרונה לפני שאני עוזבת
מאז שעזבתי אני חושבת על נתן ועל תלמידיו. הם חיים במציאות כה שונה מזו של הילדים בישראל בגילם (בכל זאת ההבדל העיקרי בין הילדים הישראליים לבינם אינו מספר השעות בבית הספר). לא נדרש יותר מדי כדי לשמח אותם - רק אדם שיבוא ויקדיש להם מעט זמן ותשומת לב. אני גאה שכעת 80 תלמידים בקניה מקשרים את ישראל לדבר חיובי ויודעים לפחות מילה אחת בעברית.
נתן היה מוכן להקדיש לי מזמנו ולארח אותי ללא כל שאלה, ספק או חשד. איך זכיתי ליחס כזה? איך קיבלתי את כל הטוב הזה?
אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלה, אך אני מאושרת שיש לי ידיד אמת, שאני נהנית לדבר אתו ויודעת שתמיד אוכל לפנות אליו לעזרה. וכל זאת - בזכות האוטובוס שנתקע בדרך לניירובי...
Kommentare