Africa Time

כשהגעתי לאפריקה, נחתתי היישר לבית חם ואוהב ביוהנסבורג אצל משפחת אביאני - שרון, רויטל ושלושת ילדיהם: איתמר, אבינועם ואביחי. הם עובדים בבית ספר מכובד ומודרני בעיר, אך כשאני הגעתי, האינטרנט לא עבד. הייתי בטוחה שמדובר בתקלה של כמה שעות בלבד ושאוטוטו בית הספר דואג לסדר את זה.

"זה ככה כבר כמה שבועות", שרון אומר לי, "את יודעת - Africa Time".

משפחת אביאני ואני בביתם בדרום אפריקה

לא הכרתי את המושג אך יכולתי לשער למה הוא מתכוון, במיוחד אחרי טיול של כמה חודשים בהודו. עסקים מתנהלים ל-א-ט וללא לחץ. במהלך השנה האחרונה באפריקה התוודעתי למושג הזה יותר ויותר. ראיתי אותו באופנים שונים וראיתי איך הוא בא לידי ביטוי בדרכים שונות. הוא מכיל בתוכו הרבה יותר מסתם "איטיות", "לקחת את הזמן" או "יעילות" (או במקרה הזה - חוסר יעילות?). כן, הוא מושג שקשור בזמן, אך בסופו של דבר החיים שלנו הם בועת זמן אחת גדולה שאנו מחליטים כיצד לנצל אותה.

דרום אפריקה - אחרי נסיעה של שעתיים, המיניבוס שאני נוסעת בו נעצר, יורד לשוליים וכולם יוצאים. אנחנו בדרכנו ליוהנסבורג והשעה היא שעת בוקר מוקדמת של יום שישי.

אני מניחה שחלק מהאנשים במיניבוס נוסעים לעבודה, חלקם אולי נוסעים לבקר משפחה לסוף השבוע וחלקם בטח סתם נוסעים לעשות קניות בעיר הגדולה. זה לא תענוג גדול להיות תקוע באמצע הדרך אבל אני לא לחוצה - הרי אני מטיילת ולא ממהרת להגיע למקום מסוים בזמן מסוים.

כולם במיניבוס שחורים, אף לא אדם לבן אחד מלבדי. בדרום אפריקה הכינוי של הלבנים למיניבוסים האלה הוא "Black Taxis" ותשאלו כל אדם לבן במדינה והוא יגיד לכם שבחיים, אבל בחיים, לא לעלות על אחד מהם!

עוברת שעה, עוברות שעתיים ונראה שלנהג ולכרטיסן אין באמת מושג מה הבעיה. אך כולנו יושבים בצד הדרך, נהנים מהשמש החמימה ואף לא אדם אחד צועק, מתעצבן או דורש שהתקלה תתוקן. כולנו מחכים. אחרי שלוש שעות, אפילו אני מתחילה לאבד את הסבלנות, אך נראה שאנשים מסביבי רגועים למדי לגבי המצב. אישה אחת מספרת לי שהיא נוסעת לפגוש את הבן שלה שלומד ביוהנסבורג, היא הכינה לו אוכל וכבר לא פגשה אותו חודש. יש לה רק את הבוקר לראות אותו ואחה"צ היא כבר צריכה לחזור.

גבר אחר בחליפה מספר לי, שהוא נוסע לעבודה באחד מבתי החולים בעיר. עוד בחור צעיר רק הולך לאסוף את התלמידים שלו, שהשתתפו בתחרות ספורט, והוא חוזר אִתם הביתה בצהריים. אני תוהה אם אף אחד לא חשב לדרוש את הכסף חזרה? לבקש רכב חלופי? לתפוס טרמפים?

אחרי ארבע שעות, אני ועוד כמה נוסעים מחליטים לעלות למיניבוס אחר אך אף תלונה לא נשמעה, אפילו לא בקשה להחזיר את הכסף.

רכב תקוע באתיופיה, אין לחץ לתקן את התקלה

קניה - הבטחתי לנתן, בחור צעיר שהכרתי באוטובוס בדרכי לניירובי, שאבוא לבקר אותו. הוא גר בכפר קטן בשם Ngusishi, מרחק של חצי שעה נסיעה מהעיירה Nanyuki, שאני נמצאת בה. אני הולכת לתחנת האוטובוס המרכזית לעלות על Matatu (מיניבוס בסוואהילית, צורת התחבורה העיקרית בקניה). כמו בדרום אפריקה (ובדומה למוניות שירות בארץ), ה-Matatu יוצא ברגע שהוא מלא. בינתיים יש נוסעת אחת ברכב, אני השנייה... נותרו עוד שנים עשר. אנחנו מחכים שעתיים עד שהרכב מתמלא ויוצא לדרך. בעוד עשרות מקרים כאלה, חיכיתי, לפעמים שעה, לפעמים שעתיים, לפעמים שלוש, עד שנסענו. ותמיד, תמיד אני תוהה, איך אנשים חיים ככה כל יום? איך הם מגיעים בזמן לעבודה? ואיך זה שהם לא מראים שום סימן של לחץ? הם כולם מחכים ברכב, בסבלנות, בשקט, ברוגע. בינתיים הם מדברים אחד עם השני, צוחקים, יוצאים לאכול... ומתי הרכב יתמלא? כשהוא יתמלא.

Matatu stage בקניה

אתיופיה - אני נמצאת ב-Lalibela, "ירושלים החדשה", כפי שהוגדרה על ידי הקיסר Lalibela שהחליט על בניית העיר. אני מגיעה מאוחר בערב אחרי נסיעה ארוכה ומתישה. אני יוצאת לרחוב ומחפשת מקום טוב ומקומי לאכול בו. אני פונה לכמה בחורים צעירים, הנראים כתלמידי תיכון ומבקשת המלצה. הם מתחילים להסביר לי - לכי שמאלה, לכי ימינה, היכנסי לסמטה הזו והזו ולבסוף הם אומרים: "בואי, ניקח אותך". "אתם בטוחים?" אני שואלת "אני יכולה להסתדר". לא רציתי להטריח אותם. בכל זאת הם היו בדרכם לאיזשהו מקום ואני בשבילם עוד תיירת אנונימית שאינם מכירים. "בטח, בטח, אין בעיה!" הם עונים ולוקחים אותי עד המסעדה, מרחק של כרבע שעה הליכה. הם לא ציינו לרגע אחד שהם ממהרים, לא הזכירו את העובדה שהם עושים לי טובה. פשוט לקחו אותי לשם ו... צ'או!

כנסיית ביתא עמנואל בלליבלה

אתיופיה - אני יורדת מ-Debre Tabor (הר תבור האתיופי), אחת הגבעות המפורסמות ב-Awassa, שנשקף ממנו נוף מדהים לאגם Awassa. אני הולכת לאכול ארוחת צהריים. המסעדה מתמלאת במהירות באנשים שיצאו מהעבודה להפסקת צהריים. אני חולקת שולחן עם בחור נוצרי שנשלח מטעם הכנסייה האוונגליסטית לעזור לסטודנטים באוניברסיטה להתמודד עם לחצי הלימודים והמבחנים, באמצעות שיעורי דת ותפילות גוספל. הוא מנסה לשכנע אותי בדבר קיומו ושליחותו של ישו ומציע לי להצטרף לאחת התפילות שלהם כדי שאשתכנע באופן סופי. הוא מציג בפניי את בעל המסעדה, שבשעה עמוסה זו, הוא די... עסוק. אך בלי להסס, הבחור הצעיר יושב אִתנו, בשקט וברוגע, כאילו אין עשרות לקוחות מסביבו. הוא מספר לי על העסק המשפחתי ושומע ממני על היהדות ועל ישראל. לאחר כחצי שעה הוא מתנצל ואומר שהוא חייב לחזור לעבודה אך ישמח אם אחזור לארוחת ערב כדי שנוכל להמשיך את הדיון.

כומר אתיופי שהיה מוכן להראות לנו את הדרך חזרה למלון

בכל רחבי אפריקה אני רואה אנשים בצִדי הדרך, או ברחובות העיר, יושבים ובוהים, מדברים אחד עם השני, קוראים עיתון. תמיד נראה שהם מחכים למשהו או למישהו... מה הם עושים?! אני תמיד שואלת את עצמי. מה?! אני כל כך רגילה לניצול יעיל של כל דקה ודקה, בלי להתעכב על שום דבר, שאני לא מצליחה להבין את הקונספט של ישיבה למטרת ישיבה. אבל אם תשבו באחד מה-Buna Beats באתיופיה, או עם מוכר העיתונים בצד הדרך בקניה, או עם הכרטיסן בתחנת האוטובוס בדרום אפריקה, תראו דברים שהיו חולפים על פניכם אילו הייתם הולכים במהירות לאנשהו. ותכירו עוד אנשים כמוכם שבאים רק... לבהות או לחשוב. והכול ב-Africa Time.

מחכים שה-matatu יתמלא ובינתיים יוצרים חברויות חדשות, קניה

ועם הזמן (זמן אפריקה כמובן), אני מבינה שזה לא רק מושג שאומר שלוקח הרבה זמן לתקן אינטרנט, שמשרדי הממשלה עובדים באִטיות מחרידה עד כדי המתנה של שנה לויזה, שעבודה על קטע מדרכה אחד יכולה לקחת שנים, או שייקח בערך שעה להכין את האוכל שהזמנתם במסעדה. זה מושג שאומר שלאנשים יש זמן להקשיב אחד לשני, לפגוש אחד את השני, לעזור אחד לשני, ללחוץ יד אחד לשני ולהסתכל אחד לשני בעיניים. זה מושג שאומר שגם אם משהו משתבש, אין טעם להילחץ או לכעוס, צריך ללמוד לקבל ולהכיל. הרי דרך אחת מובילה לאחרת ואולי השיבוש יביא לתיקון אחר.

זהו מושג של כבוד, כלפי חברים ומשפחה, אך גם כלפי אדם ברחוב שזקוק לעזרתך.

זה לא רק מושג של יעילות מול חוסר יעילות אלא אורח חיים ואורך רוח.