טיול שורשים בקניה
- Yael Israeli
- Feb 5, 2016
- 5 min read
אולי האהבה לאפריקה קפצה בגֵנים ויש לה שורשים במשפחה.מסתבר שסבא שלי מצד אימא, שנקרא בפינו סבא שלמה, בילה כארבע שנים, בין 1948-1944, באפריקה, במחנות מעצר של הבריטים באריתריאה, בסודן ובקניה. המחנה האחרון שישב בו היה בעיר גילגיל שבקניה. העיר נמצאת באזור ה-Rift Valley, בין הערים המוכרות יותר – Naivasha ו-Nakuru. לעומת Naivasha ו-Nakuru, המושכות אליהן תיירים בגלל האגמים הקרובים אליהן, גילגיל נמצאת מחוץ למסלול התיירים השחוק.עבור רוב התיירים המגיעים לקניה היא עוד עיר קנייתית שכוחת אל על המפה.
אגם Oloiden, האגם הקטן הצמוד לאגם Naivasha
אני נולדתי אחרי שסבא שלמה נפטר ושמעתי סיפורים מעטים עליו ועוד פחות סיפורים על תקופת המעצר באפריקה. הסיפורים שכן התרוצצו במשפחה דיברו על תקופה מהנה למדי (בדיוק ההֵפך ממה שניתן לחשוב על מעצר בכלא הבריטי) – טורנירים בטניס, אגוזי קוקוס, קופים וסיפורי אהבה לרוב (סבא שלמה ידוע במשפחה בתור "החתיך": גבר בעל קסם אישי יוצא דופן, ולכן כנראה תמיד היה אהוב הבנות). סבא שלמה, ביחד עם עוד 250 עצירים, הוגלה לאפריקה בשנת 1944 מארץ ישראל על ידי הבריטים בעקבות פעולות שביצעו נגד השלטון הבריטי בארץ. העצירים הוטסו כשהם קשורים בידיהם - זוגות-זוגות, אך כיוון שמספר העצירים היה אי זוגי, אחד נותר חופשי - זה היה סבא שלמה בר המזל! הבריטים שלחו 12 משלוחים לאפריקה, וסך הכול 439 עצירים הוגלו. סבא שלמה היה במשלוח הראשון והאחרון שבהם היה ב-1947, הי ישר לגילגיל. עיקר פעילותו של סבא שלמה "כנגד" הבריטים ובגינה נעצר הייתה ארגון אוניות מעפילים מאירופה והשטתן ארצה לפני השואה.
סבא שלמה (מצד ימין) יחד עם עצירים אחרים באחד ממחנות המעצר באפריקה
השם גילגיל הוזכר במשפחה כמה פעמים וכשאני מגיעה ל-Naivasha ומגלה שאני שעה בלבד מהעיירה Gilgil – השם צלצל לי מוכר והחלטתי שאני חייבת לראות את המקום שסבא שלמה בילה בו את שנתו האחרונה באפריקה, ואולי כך גם להכיר במעט את הסבא שמעולם לא פגשתי. המטרה העיקרית הייתה לגלות היכן היה מחנה המעצר הבריטי בגילגיל ולְמה הוא משמש כיום. אמי קראה באינטרנט כי מחנה המעצר היה היכן שעומד כיום בסיס של הצבא הקנייתי, שנמצא לא רחוק ממרכז העיירה. קיוויתי לפגוש את אחד מוותיקי גילגיל שיוכל לספר לי סיפור עסיסי או לזרוק לי איזו פיסת מידע, למרות שהיה לי ברור שהסיכויים קלושים – סבא היה כאן בשנות ה-40 והסיכוי למצוא מישהו בן לפחות 80 ועדיין צלול, במדינה שתוחלת החיים בה היא 65, שואף לאפס. אני מגיעה לגילגיל אחרי כשעה נסיעה מ-Nakuru. ה-Matatu זורק אותי בכביש הראשי, כרבע שעה הליכה ממרכז העיירה. אני הולכת ברגל ומסרבת לכל הצעה של ה-Boda-Boda (רוכבי אופנוע שמתפקדים כמוניות) לקחת אותי. בדרך מצטרף אליי רוכב אופניים ואנחנו משוחחים עד שאנחנו מגיעים לגילגיל.
בית הדואר בגילגיל. אני מתרגשת מכל מקום בו כתוב Gilgil
הרחוב הראשי של גילגיל
אני מספרת לו על סבא שלי שהיה עצור כאן ושואלת אותו אם הוא במקרה יודע היכן היה המחנה הבריטי. באופן מפתיע הוא מספר לי שעבד בעבר כמאבטח בבית החולים בעיר שעל פי הסיפורים היה מחנה המעצר. הוא היה בטוח מאוד בנכונות דבריו ואף סיפר לי שאפשר לראות בבית החולים את המקום שהיו תולים בו את העצורים. מזל שסבא לא הגיע לשם... אחרת לא הייתי כאן היום! בדרך לבית החולים אני נכנסת לשתות צ'אי בסגנון קניה (חלב עם קצת תה) ולאכול צ'פאטי. האם זו הייתה ארוחת הבוקר הקבועה גם של סבא כאן? והיכן היה אוכל? האם היה זה במחנה או שאפשרו לו להסתובב בעיר? ואולי היה מתגנב החוצה? מהיכן היה לו כסף בכלל? כל אלה שאלות פתוחות ובינתיים אני יכולה רק לדמיין...
ארוחת הבוקר שלי בגילגיל
חשבתי שאנסה לשאול גם את המלצר בבית הקפה, אולי ידוע לו משהו כבן העיירה, אך אין לו מושג – הוא בכלל מ-Nakuru ועבר לגילגיל בשביל העבודה (אנשים רבים בקניה מעתיקים את מקום מגוריהם בשביל עבודה, אפילו עבור עבודות לא מקצועיות כמו מלצרות).
אני ממשיכה לבית החולים ושואלת את השומר אולי הוא יודע משהו על ההיסטוריה של המקום.
הוא אומר לי בעדינות שיש סיפורים שבית החולים היה בעבר מחנה בריטי, "אבל את יודעת" הוא אומר לי "זה רק סיפורים". ומה זה משנה בעצם? אם רק אצליח לדמיין את סבא כאן... העובדות הרי לא באמת חשובות.
אני מסתכלת מסביב על בית החולים – מחנה מעצר בריטי לתפארת! בדיוק כך דמיינתי מחנה מעצר בריטי בקניה – ביתנים ישנים פזורים סביב חצר מרכזית. מסביב לביתנים שדה גדול, עם חבלי כביסה וגדר מקיפה אותו. אולי בשדה זה היו משחקים טניס? אני מנסה להריץ את התמונות בראש. אני רואה שיש בבית החולים מרפאת שִניים, אולי זו הייתה המרפאה שסבא היה עובד בה? בתקופה זו הוא היה עוזר לרופא שיניים, שחי ב-Nakuru והפך לחבר קרוב של סבא.
רחבת בית החולים והביתנים של בית החולים בגילגיל
השומר מציע לי לפגוש את מנהלת בית החולים בכבודה ובעצמה, אולי היא תדע יותר. היא מקבלת אותי בברכה למשרדה, "Karibu" (ברוכה הבאה בסוואהילית) ואני נכנסת.
גם היא מציינת בפניי שהסיפורים מדברים על כך שבית החולים היה בעבר מחנה מעצר בריטי, מה שנראה הגיוני בגלל המבנים הישנים. הסיפור המרכזי הידוע לנו, היא אומרת, הוא על האסירים הישראלים שהיו חופרים מנהרות כדי לברוח, ואף היו מצליחים. "אבל אנחנו מעולם לא ראינו את המנהרות, אז לכי תדעי האם זה קרה באמת...".
אני יושבת שם במשרד והתרגשות אוחזת בי למחשבה שסבא היה ממש כאן ושהסיפורים על אסירים יהודים אמיצים עדיין חיים ונושמים כאן בקניה.
החצר האחורית של בית החולים. האם כאן היו משחקים טניס?
אני מחליטה לנסות את מזלי גם במחנה הצבאי הקנייתי... מה יש לי להפסיד?
בכניסה למחנה עומדים חיילים שלא מאפשרים לי להיכנס למחנה כמובן, אך הם סבלנים מספיק להקשיב לסיפור שלי. אחד מהם אומר לי בהרבה ביטחון שזה היה מחנה המעצר הבריטי ושבתוך המחנה קיים ארכיון ובטוח אוכל למצוא את השם של סבא שלי! אך כדי להיכנס אני צריכה לקבל אישור מהמשרד הראשי בניירובי. בינתיים הם מציעים לי ללכת לבית הקברות הבריטי בעיר, מרחק של עשר דקות הליכה מהבסיס. "גם פה יש בתי קברות בריטיים? מעניין אם הם מטופחים כמו בארץ" אני תוהה.
אכן מטופחים כמו בארץ, הבריטים לא מפספסים אף פרט... מעולם לא ראיתי דשא כה ירוק ומכוסח היטב. בתוך העיירה האפריקאית גילגיל, בית הקברות נראה לא פחות מאשר גן עדן.
בית הקברות הבריטי המטופח בגילגיל
בעודי מצלמת כל פינה בבית הקברות מגיעים ארבעה גברים במכונית לבית הקברות ומתלהבים לפגוש אותי. הם מציגים את עצמם ומספרים לי שהם עובדים במשטרה. "שיט!" אני חושבת לעצמי. הבטחתי לעצמי שלא אתקרב לשוטרים בקניה שמא הם ימצאו (או ימציאו) משהו לא בסדר שעשיתי ואצטרך לשחד אותם. במה הם יאשימו אותי עכשיו?!
הם מתגלים כנחמדים ואדיבים ביותר ובסך הכול רוצים כמה תמונות אִתי. הם במקור מגילגיל אך לא שמעו מעולם על מחנה המעצר הבריטי וגם לא על סבא שלמה... אחד מהם מספר לי שהוא חי בארה"ב קרוב לעשר שנים והחליט לחזור כי "אין על קניה".
אחרי כל החששות הם לוקחים אותי חזרה העירה, ואני אפילו מתבדחת אִתם שאני לא מתכוונת לשחד אותם עבור הטרמפ. לבסוף הם נותנים לי את הפרטים שלהם למקרה שאי פעם אסתבך בצרות או אצטרך עזרה להשיג מסמכים כלשהם (קשרים במשטרה זה תמיד טוב... :)).
אני ואחד השוטרים בבית הקברות הבריטי בגילגיל
אני עוזבת את גילגיל חזרה ל-Nakuru. לא גיליתי שום עובדה מוחלטת וכנראה שלעולם לא אקבל תשובות ברורות לכל השאלות והתהיות שעברו במוחי ביום הזה. אבל זה לא באמת חשוב. בחיים אין אמת מוחלטת בכל מקרה והכול תלוי בנקודת ראותו של המתבונן.
אבל במשך יום אחד, יכולתי לחיות, לפחות בלבי, את הסבא טוב-הלב והאכפתי (כך אומרים במשפחה) שמעולם לא ראיתי ומעולם לא הכרתי. יכולתי לצעוד בשבילים שהוא צעד בהם ולראות בעיניי מראות שהיה רואה יום-יום. והחשוב מכולם - פגשתי בגילגיל, כמו במקומות רבים באפריקה, אנשים שעוקבים אחר מורשתו של סבא שלמה - שתמיד מוכנים להושיט יד, שתמיד מוכנים להקשיב, שהם טובי לב גם אם אין לכך תמורה ברורה וינסו לעזור לבחורה אנונימית ששואלת שאלות מוזרות.
ואני, לעומת סבא, הגעתי לקניה כאדם חופשי, מתוך בחירה ולשם הנאה בלבד.
ויכולתי להגיע לכאן, בזכותו ובזכות פעילים רבים אחרים שנלחמו למען הקמת המדינה ולמען העלאת יהודים ארצה מרחבי העולם.
וכמוהו - אחזור לארץ ישראל, לעיר היפה בעולם - ירושלים, שהייתה העיר של סבא והיא גם העיר שלי. ואנסה להמשיך את מורשתו - מורשת של טוב לב ואהבת אדם, באשר הוא.
ואולי… יום אחד… אחד מנכדיי יצעד גם הוא ברחובות גילגיל ויפגוש אנשים טובים שיזכירו לו את הסבא של הסבא שמעולם לא הכיר.
העצורים היהודים במחנה המעצר הבריטי בגילגיל
댓글