רק דגים מתים שוחים נגד הזרם

השבר הסורי-אפריקאי נמשך לאורך כ-6,000 ק"מ מצפון סוריה ועד מוזמביק באפריקה. הוא עובר בקניה ובעקבותיו נוצרה במדינה סדרת אגמים לאורך הבקע. באנגלית נקרא הבקע: Rift Valley. האגם הגדול והצפוני שבהם הוא אגם טורקאנה (Lake Turkana) בצפון קניה, ומיד אחריו (הן מבחינת גודל והן מבחינה גאוגרפית) - Baringo Lake. אגמים אחרים בקניה ב-Rift Valley הם Lake Naivasha, Lake Bogoria ו-Lake Nakuru. תיירים רבים, מקומיים וזרים, פוקדים את Lake Naivasha ו-Lake Nakuru, בגלל הקרבה הגדולה לניירובי ואולי גם בגלל האקלים הנוח. אחרי זמן מה ב-Nakuru אני מחליטה להמשיך צפונה לאגמים Bogoria ו-Baringo. על פי המקומיים, מדובר באגמים היפים והמיוחדים ביותר באזור ה-Rift Valley, עם גישה נוחה יחסית,, מגוון ציפורים יוצא דופן וכמובן - שקט, רוגע ומעט תיירים. טוב, השתכנעתי!

הכפר Kampi Ya Samaki יושב ממש על שפת אגם Baringo ולשם אני לוקחת Matatu (מיניבוס בסוואהילית; התחבורה הציבורית העיקרית בקניה) כדי להגיע לאגם. ככל שאנחנו מצפינים, מתחמם… וב-Kampi Ya Samaki - חם!

אגם Baringo

בעקבות המלצה שקיבלתי אני מחליטה לישון באתר קמפינג, באוהל האהוב שלי, של שפת האגם, שנמצא כעשר דקות הליכה מהכפר. הסביבה אידיאלית עבור קמפינג - אגם יפהפה, אקלים יבש (אין מה לחשוש מגשם…) ומאות זנים של ציפורים.

אני עושה את דרכי לכפר כדי למצוא משהו לאכול - שמעתי שהאוכל העיקרי בכפר הוא דגים מהאגם. שם המקום גם מרמז על כך: משמעות המילה Samaki בסוואהילית היא דגים, בדומה למילה הערבית סַמַכּ . לא טוב בשבילי… אני הרי צמחונית אדוקה. אני מקווה למצוא Ugali (האוכל העיקרי בקניה אשר עשוי מקמח תירס) ואם יהיה לי מזל אולי אפילו אמצא Sukuma Wiki (תבשיל ירוקים, עשוי בעיקר מ-Kale) או כרוב מבושל.

בדרכי לכפר אני פוגשת בחורה צעירה, סוחבת ילד על גבה בעזרת שמיכה, כפי שנוהגות רוב הנשים האפריקאיות לסחוב את ילדיהן. אנחנו מציגות את עצמנו ואני חייבת לברר האם הילד שלה או שמדובר באחיה הקטן.

"בטח! הוא שלי!" היא אומרת. אני בהלם. עכשיו אני חייבת לברר בת כמה היא ובן כמה הילד. "אני בת 18 והוא בן שנתיים כבר". חישוב מהיר מביא אותי ל-15: הגיל שהבחורה נכנסה בו להיריון.

"האבא עדיין בסביבה?" אני שואלת. כבר לא יודעת למה לצפות. היא טוענת שהוא עדיין בסביבה, דואג לה ולילד. הוא פשוט עובד כרגע.

בזכותה אני מוצאת מקום לאכול ובזמן שאנחנו יושבות ומשוחחות, היא נותנת לילד להתרוצץ חופשי עם שאר הילדים במסעדה. "כמה חופשי הילד הזה בן השנתיים. הוא ממש עצמאי כבר", אני חושבת לעצמי.

ילדות סוחבות עצים לבעירה ומים בכפר Kampi Ya Samaki

אחרי לילה באוהל, יחד עם היפופוטמים שהגיעו לאכול קצת דשא, חשבתי שאוכל לעשות טיול רגלי לאורך האגם במהלך היום. מסתבר שאין שביל, חלקים רבים נשטפו בהצפה שהייתה לפני מספר שנים ותנינים והיפופוטממים מסתובבים להם חופשי לאורך שפת האגם. עובדה זו כמובן לא מונעת מהמקומיים להתרחץ באגם, לשטוף את בגדיהם או לקחת מים לשתייה ממי האגם.

"מה אעשה כאן יום שלם?!" אני חושבת לעצמי. יש סיורי סירות על האגם, בעיקר לצפייה בציפורים המיוחדות לאגם אך זה מעבר לתקציב שלי ומעולם לא התלהבתי במיוחד מאטרקציות תיירותיות שכאלה.

טוב, זו הזדמנות טובה לסיים את הספר שאני קוראת. פעם אחת ארגיש בנופש אמתי - אשב על הכורסאות בקמפינג המשקיפות על אגם Baringo, אשמע את קול ציוץ הציפורים ואולי אפילו אתפנק בבקבוק קולה קר. אבל לפני הכול - ארוחת הבוקר הקבועה שלי - צ'אי וצ'פאטי!

"האזור המשותף" באתר הקמפינג שאני ישנה בו, שם אני מתכננת ליהנות מספר טוב

אני הולכת ל-Kampi Ya Samaki בחיפוש אחר מקום לאכול. אני מסתובבת בכפר הקטנטן שנראה שומם למדי, ומי שכן נמצא ברחובות, נראה מעולף לגמרי מהחום.

אחרי שכמעט נואשתי מחיפוש אחר צ'פאטי במחיר מקומי (10 שילינג) ולא במחיר לתיירים (20 שילינג), עוצר אותי בחור גבוה, שממבט ראשון נראה מוזנח למדי. הוא מחייך אליי חיוך רחב עם שיניים חומות – תופעה שראיתי אצל מקומיים רבים, מה שיתברר לי בהמשך כתוצאה משתיית מי האגם. הוא שואל מאיפה אני, ולמרות שהוא לא בדיוק האדם שהייתי בוחרת לפתוח אִתו בשיחה, אני עונה לו בנחמדות שאני מישראל.

הוא מתרגש ומנסה לנהל אִתי שיחה בעברית. הוא מציג את עצמו כאהרן ואף טוען שהוא יהודי. הוא מספר לי שעבר הכשרה בארץ בחברה הגאוגרפית והיה מדריך תיירים ישראלים בקניה, "פעם, כשעוד תיירים היו מגיעים לכאן… היום אף אחד לא מגיע בגלל המצב הביטחוני" הוא מספר לי. אני יודעת שקיימת אזהרת מסע לקניה וכי רבים חוששים להגיע לכאן בגלל פעולות טרור קודמות של א-שבאב במדינה. אבל קניה זו מדינה גדולה ועיקר פעולות הטרור שקרו היו במזרח המדינה. באופן אישי, מעולם לא נתקלתי בעוינות כלפי ישראל, אפילו לא מצד סומאלים ומוסלמים. בדיוק להפך - ישנה הערכה ואף הערצה כלפי ישראל.

אני מחליטה לתת בו אמון ומזכירה לעצמי "לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" ושואלת אותו על מקום לקנות צ'פאטי, מספרת לו שכל המקומות שהייתי בהם אמרו לי שזה עשרים שילינג.

הוא מתעצבן על המחיר הגבוה ואומר לי לא לשלם כל כך הרבה בשום פנים ואופן. הוא מוביל אותי בין הבתים של הכפר לגבר כבן 60 שיושב על ספסל עץ, לצד שולחן עץ. על השולחן עיגולי בצק תפוחים, מוכנים להיטגן על המחבת ולהפוך לצ'פאטים טריים.

אהרן ומוכרת דגים בכפר Kampi Ya Samaki

לאחר הארוחה לוקח אותי אהרן למשרדי אחת החברות שעורכות שיט על האגם, רק כדי להסתכל על התמונות במשרד. בפתח המשרד יושב גבר על אדן החלון ומחייך אליי. בספסל לידו - שתי נשים - אחת בהיריון והשנייה מיניקה. אהרן מציג לי את ג'ון ומציין שהוא אוהב נשים: "ואת התוצאה את יכולה לראות כאן מולך". הוא מצביע על הנשים "אחד כאן, השני בדרך". הוא מזהיר את ג'ון שלא ינסה להתחיל גם אִתי, למרות שהוא כבר שולח אליי מבט מזמין.

פוליגמיה היא דבר נפוץ ומקובל למדי בקניה, במיוחד באזורים השבטיים המסורתיים, המרוחקים ממרכזים עירוניים. גבר רשאי "לקחת" כמה נשים שירצה, כל עוד יוכל לתמוך בהן כלכלית. המשפחה הגדולה ביותר שאני פגשתי הייתה משבט Samburu - עשרים ושניים ילדים סך הכול משלוש נשים שונות. הילדים סיפרו כי הם קוראים לאמהות שלהם Mama A, Mama B, Mama C.

אחרי שהסתכלנו על תמונות מרהיבות של ציפורים מהאגם, אני מספרת לאהרן על הבחורה הצעירה שפגשתי ערב לפני כן, ועד כמה אני מופתעת מגילה הצעיר.

אהרן לא מופתע בכלל. הוא מספר לי שבנות נכנסות כאן להיריון גם בגיל 12. "הן מוכרות את הגוף שלהן כדי להרוויח כסף" הוא אומר. שוב אני בהלם מוחלט. המקום הזה לא מפסיק להפתיע אותי.

אהרן מציע לערוך לי סיור בכפר אחה"צ ומבהיר שזה יהיה ללא תשלום - "אנחנו כבר חברים", הוא אומר.

אני חוזרת בצהריים ל-Kampi Ya Samaki לאכול את ה-Githeri (תבשיל שעועית חומה ותירס. נפוץ בעיקר באזורי מרכז קניה) שהזמנתי כמה שעות קודם לכן (מישהי שהכינה זאת במיוחד עבורי).

אני פוגשת את אהרן אחרי הארוחה ואנחנו יושבים באחד מרחובות הכפר, על האדמה, עם גבר כבן 75 (גיל מופלג בקניה) שמכין ומתקן דברי מתכת וברזל. כשאנחנו היינו שם, הוא בדיוק עבד על ידית לכוס ממתכת. הוא עבד על הידית כחצי שעה, מה שהיום עושים בסין בפס ייצור של מיליוני חתיכות וביעילות מדהימה.

מתקן המתכותבכפר, עובד על הידית לכוס המתכת

אהרן ומתקן המתכות

בזמן שאנחנו מתבוננים בעבודה המופלאה הזו, מגיעה ילדה כבת 6 ומתיישבת על אהרן. "זאת הבת שלי" הוא אומר. משהו לא הסתדר לי כיוון שהוא סיפר לי שהילדים שלו כבר גדולים וחיים מחוץ לקניה והייתי בטוחה שזה עוד אחד מהקשרים המשפחתיים האפריקאיים המוזרים - כולם כאן אחים, הורים ובני דודים. אח הוא שם כללי לאדם קרוב מהמשפחה ולאו דווקא מעיד על קרבה משפחתית ספציפית. "זו באמת הבת שלי", הוא אומר "בטעות…".

בתו של אהרן (משמאל) יחד עם חברות

אנחנו ממשיכים משם לתוככי הכפר. קבוצת ילדים מתאספת סביבנו. הם לא מבקשים דבר, רק רוצים לגעת בי. צבע העור שלי נראה להם לא פחות מפלא.

חבורת הילדים ואהרן עושים פוזות למצלמה

משם אנחנו ממשיכים למזקקת בירה מקומית, בתוך בית של אחד התושבים. זה הפאב המקומי. בלי מוזיקה, בלי אורות, בלי כיסאות, בלי בר, בלי סוגי בירה שונים, רק בירה אחת מהחבית. נשים הן אלו שמכינות את הבירה ומנהלות את המקום. אני שמה לב לשתי נשים שנמצאות בפאב ושותות בירה - האחת כבת 18, בדיוק מיניקה והשנייה בהיריון מתקדם. כנראה שלא שמעו כאן על ההמלצות נגד שתיית אלכוהול בזמן ההיריון ובתקופת ההנקה.

אנחנו עולים לתצפית על אגם Baringo. בתצפית יושבת חבורת גברים המשחקים בקלפים. מהמרים על כסף. אהרן מסביר לי שהם יושבים דווקא שם, כיוון שהימורים מהסוג הזה אינם חוקיים, וכך - אם יגיעו שוטרים הם יוכלו לראות אותם ולהתקפל במהירות. לידם יושבים שני גברים זקנים עם מקלות מעץ. אהרן מציג אותם בתור זקני הכפר - The Chiefs. אהרן מבקש את רשותם לשבת בתצפית, להשקיף על האגם. אנחנו יושבים ומשקיפים על הנוף המהמם. לאט לאט יושבים סביבנו תלמידי בית ספר עם תלבושת אחידה שזה עתה סיימו יום לימודים. הם מתביישים לדבר אִתנו, למרות שאהרן מנסה לעודד אותם. לעת עתה הם מעדיפים רק לבהות. אני בוחנת אותם חזרה: חלקם הולכים עם שקפקפים, חלקם יחפים, הבגדים של חלקם קרועים, התיקים של רובם נתפרו משאריות בד וברור שרובם לא התקלחו בצורה משמעותית זה זמן רב.

אגם Baringo מנקודת התצפית

אנחנו יורדים מהתצפית לאחד מחופי האגם. השעה היא שעת ערב, לקראת חשֵכה ותושבי הכפר מגיעים כדי להתרחץ באגם; ילדים מגיעים למלא מְכלים במים ולהחזיר הביתה; דייגים מביאים את הסחורה שלהם מהאגם כדי למכור בשוק; נשים רוחצות בגדים, וכמה בודדים, כמוני וכמו אהרן, יושבים ומתבוננים בתנינים שמתכוננים גם הם לרדת החשכה ומתקרבים לחוף.

ילדים בדרכם הביתה לאחר שמלאו את מכלי המים באגם

תנין באגם

אני מרגישה תחושת כבדות ומועקה מכל מה שראיתי בשעות הבודדות האלו ומהסיפורים ששמעתי. קשה לי להכיל הכול ואני זקוקה לזמן כדי לתת לדברים לשקוע. מקומות כאלו תמיד מעלים בי שאלות לגבי הערכים והנורמות שגדלתי עליהם, כמו מונוגמיה, הבאת ילדים לעולם אך ורק לאחר נישואים, היריונות בגיל מאוחר ועוד. מה האמת? מה נכון ומה לא נכון? מה טוב ומה רע?

אני מסתכלת על אהרן ופתאום שמה לב איזה אדם עצוב הוא.

אני חוזרת לאתר הקמפינג היפה, הנקי, הרגוע והשקט – עולם אחר במרחק עשר דקות הליכה בלבד, שום רמז לכפר העני והעלוב שנמצא ממש ליד.

זריחה באגם Baringo

אני פוגשת את אהרן בוקר למחרת כשאני מחכה בכפר ל-Matatu חזרה ל-Nakuru.

לידי יושבים חבר'ה צעירים ומשוחחים בסוואהילית על המסיבה שהייתה ערב לפני כן. מולי עוברת אישה בהיריון ואני אומרת: "נראה שכל הנשים כאן בהיריון". אחד הגברים משיב לי: "אה, כן! זו העונה של דצמבר". אני מבקשת הבהרה, כנראה שאני ממש תמימה. "את יודעת" הוא אומר לי "בדצמבר כולם בחופש, כולם נשארים בבית... ואין ממש מה לעשות... אז... כן, אלו ההיריונות של עונת דצמבר".

הדבר היחידי שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא האימפאלות שנכנסות להיריון בהפרש של שלושה שבועות בתקופה מסוימת בשנה, וממליטות בהפרש של ימים בודדים לאחר כשבעה חודשים.

אולי אנחנו לא כל כך שונים מרוב החיות בטבע, כמו שאנחנו נוטים לחשוב.

אני עוזבת. אהרן, יחד עם כל תושבי Kampi Ya Samaki והכפרים הסמוכים, נשארים להתמודד עם המציאות המורכבת והקשיים היומיומיים שנחשפו בפניי במשך כמה שעות בודדות. למרות הזמן הקצר ששהיתי בכפר, החוויות שחוויתי שם ימשיכו ללוות אותי לכל מקום שאלך אליו.

#Kenya #Baringo #Bogoria #Africa #LakeBaringo #Nakuru #LakeNakuru #Turkana #Naivasha #KampiYaSamaki #Matatu #RiftValley #צפוןקניה #אפריקה #Samburu #אהרן